התחיל לצאת האור בחוץ. זה לא באמת שינה לי משהו, את האמת, אבל סתם, זה ביאס אותי. לא איכפת לי לקום מאוחר, או לא לישון בכלל, אבל אני לא יודע למה, ראיתי קצת אור. לא היה המון אור, רק קצת. ככה שרואים שהבוקר יעלה בקרוב. הפסקתי ללכת, ישבתי על ספסל אחד, וסתם חשבתי. זה באמת מדכא אותי כשיש אור ככה, פתאום הכל ניהיה לי כבד, ולא רציתי להמשיך ללכת. הבעיה היא, שכמה שיותר מחכים, יש יותר אור, עד הלילה הבא כמובן. בלילה הבא הזה אפשר ללכת לישון שוב, אבל אני יודע שאני לא אישן, ועם ככה זה יימשך, אני אמות עוד שבוע. ואז חשבתי מה אפשר לעשות.

בדרך כלל, אנשים מדוכאים הם אנשים בודדים. כשהולכים לדבר עם אנשים, בעיקר חברים, אי אפשר באמת ליהיות מדוכא. אז החלטתי לדבר עם מישהו, למרות שהשעה הייתה באמת מאוחרת. או מוקדמת, תלוי איך מסתכלים על זה. אז לקחתי את הפלאפון החוצה, וראיתי שאין המון בטריה, אבל מספיק בשביל שיחה. דיפדפתי ככה ברשימת קשר. הבעיה הגדולה במצב הזה שהייתי בו, הוא שאני זכר. בדרך כלל, בנות טובות בלדבר, באמת, אבל בנים לא אוהבים תמיד. למשל, אם אני אתקשר לחבר בשעה כזאת, ואעיר אותו, רוב הסיכויים שהוא יענה לי בקול מאוד עייף וישאל מה אני רוצה ושאני אדבר מהר, אבל אני לא באמת יודע מה אני רוצה, ואז הוא יגיד שאני אלך לישון כבר ויינתק. אז החלטתי להתקשר לאישה, כי הן באמת טובות בזה.

אז דיפדפתי הרבה, והיה גם מאוחר בלילה אז לא קראתי טוב חלק גדול מהרשימה, אבל בסוף הגעתי לאחת. תמר. תמר היא ידידה טובה שלי והכל, ובחורה שלא מתעצבנת בקלות, אז אני מניח שיהיה אפשר לדבר איתה בשעה כזאת. התקשרתי, וזה צילצל כמה פעמים. תמיד הלב שלי ככה רועד כשזה מצלצל, אני לא יודע אפילו למה. היא ענתה לי בסוף, אחרי בערך שעה של צילצול. בהתחלה היא רק נשמה בכבדות כזאת לטפלון, ואני רק הקשבתי. אחרי חצי דקה בערך, כשהיא קלטה ככה מה קורה, היא התחילה לדבר. "איתי?", היא אמרה ופיהקה. ככה זה נשמע לפחות. "מה קורה איתך? מה אתה עושה ער בשעה כזאת?". "סתם. בחוץ", אני אומר. אני יכול ליהיות דיי מעצבן אם זה בסיטואציה מתאימה. "מה יש? קרה משהו?". אישה. יודעת שצריך לדבר. "אהמ.. כן...  לא... לא משהו מיוחד". לא הייתי בטוח שהיה לי כוח לספר לה הכל עכשיו. אני, אולי בגלל שאני לא אישה, שונא כשעושים לי את זה. אומרים שקרה משהו, אבל לא אומרים מה. ואז, איך אפשר לעזור בכלל? "תקשיב," היא אמרה, "אולי נדבר על זה מחר אם לא קרה כלום? פשוט ממש מאוחר עכשיו". אישה, אבל גם לה יש גבולות. "אין בעיה. לילה טוב. סליחה.". אמרתי וניתקתי.

המשכתי לשבת שם והאור רק התחזק. זה היה עוד יותר מדכא. בכלל, תמיד בערב, במצברוח רגשני ככה, אני הכי אוהב לדבר עם בנות. אבל איכשהו, תמיד כשמסיימים שיחה עם אישה, זה תמיד נגמר בהרגשה רעה. הרגשה רעה שלי לפחות. בכל מקרה, המשכתי לדפדף. עברתי על ניצן, האחת שהכי רציתי לדבר איתה, אבל כשמסיימים איתה שיחה, המצברוח הוא רע פי עשרה. היא הייתה הידידה, אולי הכי טובה שלי, או אחת הכי טובות, ובאמת שהיא אדירה. אני לא יודע אם אני אוהב אותה או משהו, אבל תמיד הכל איכשהו נגמר רע. זה הגורל כנראה. או שזה סתם אני והשגעונות שלי.

אז בסוף התקשרתי לסוניה. היא דווקא ענתה תוך שניה. היה המון רעש כשהיא ענתה והיא צעקה וצחקה כמו משוגעת. לזה לא יכולתי להקשיב בלי להגיב. אני שונא רעש. "סוניה? את שם?", שלאתי. "כן!", היא צרחה כמו מטורפת. "מה יש לך תגידי? איפה את בכלל?". היא המשיכה להתפקע מצחוק. "שתית?", המשכתי. "קצת", היא אמרה וצחקה עוד המון זמן. בסוף ניתקתי לה בפרצוף. אם יש משהו שאני שונא, זה שמתייחסים אלי כמו חרא. שיכורה שיכורה, גם אני השתכרתי כמה פעמים, ואף פעם לא צחקתי למישהו בטלפון ונתתי לו לשבת ולחכות עד שאני יועיל בטובי לדבר כמו בנאדם. זה שיגע אותי.

אז שכבתי קצת על הספסל, וראיתי שעוד שנייה האור עולה. הייתי חיייב לדבר עם מישהי ולא ידעתי עם מי. פתחתי את הפלאפון שלי, ואמרתי לעצמי שאני מתקשר בוחר ראנדומאלי מרשימת הקשר, ומי שיוצא, אליו אני מתקשר. חוץ אם זאת אמא שלי או משהו. לחצתי על החיצים כמו משוגע, והסתכלתי. ניצן. אולי זה בגורל שלי שהיום הזה יסתיים רע, אבל אם זה כתוב, אז שיהיה. התקשרתי. היא ענתה אחרי כמה צילצולים. "ניצן." אמרתי מיד. הלב שלי רעד הרבה יותר מהשיחות הקודמות. אני אפילו לא יודע למה. "שלום לך", היא אמרה בקול כזה ממש עייף, והתמתחה. ככה נשמע לפחות. "עשית לי הפתעה הא?". מתתי עליה. באמת. צחקתי קצת. "טוב לדבר איתך", אמרתי, "באמת שתודה. אני יודע שזה יישמע מוזר ככה, אבל באמת תודה". היא לא ענתה. לפעמים אני באמת באמת מודה למישהו, וכשאני אומר את זה, זה נשמע כלכך גרוע. והאמת, שלפעמים אני סתם מודה לו, בלי אפילו שאף אחד לא יודע למה.

אחרי כמה זמן הסתכלתי על הפלאפון וראיתי שהוא כבוי. הסוללה נגמרה.

הכנסתי את הפלאפון לכיס, והמשכתי ללכת לי בדרך.

ניצן הזאת. אני באמת מת עלה.

אני לא יודע אם אני אוהב אותה, אבל אני באמת מת עליה.

ותמיד אחרי שאני מדבר איתה,

יש לי את ההרגשה הכי רעה.

~הולדר.

יאללה נגמרו כל הבגרויות! לילה טוב וחופש נעים! (:

דני הלך הביתה.

הוא חזר מיציאה עם חברים. הוא ויוסי, החבר הכי טוב שלו, עלו על איזה גג גבוהה ודיברו כמה זמן, ואז ירדו לפגוש את כל החבר'ה האחרים. כולם, החברים הכי טובים שלו, והידידות הכי טובות שלו, היו שם. הוא נזכר בלפני שנתיים, כשכל החברים שלו היו מאוד מצומצמים. היו מעט, אבל הם היו הכי טובים שיש. פעם מסיבת יום הולדת הייתה ללכת לגן משחקים ולשתות קולה ביחד, כשמפליצים אחד על השני. היום זה מאה אנשים, שאף אחד לא מדבר שיחה רצינית עם השני, ובשביל להינות, מחליפים את הקולה בוודקה. חבר זה כל אחד שנותן לך לחיצת יד כשנפגשים, וידידה זה כל מי שנראית מספיק טוב. אבל מצד שני, כל אחד ידע בתוכו מי החברים הטובים ומי לא, ובימים האלו, היו לו הימים הכי כיפיים בחיים.

דני הלך הבייתה, ושמח שהיה כלכך כיף, אבל עדיין, היה קצת עצוב.

רון התנשק בפעם הראשונה.

הוא עכשיו הולך לבית של חבר, לספר לו הכל. הוא התנשק עם שירן. הסיפור שעמד לספר לחבר שלו הוא שהם חברים, ואוהב אותה. הוא נזכר שלפני חודשיים, נפגש עם שירלי, ורצה לנשק אותה, אבל פחד. שירלי הייתה הידידה הכי טובה שלו, אבל הרגיש שהוא צריך ממנה יותר מידידה, הוא צריך חיבוק חזק יותר. פעם אחת אפילו אמר לשירלי שעם ידידות הכי כיף ליהיות חבר, והיא הנהנה. אבל עדיין, הוא פחד. שירן גם הייתה נחמדה, ונראית הרבה יותר טוב, והיא נישקה אותו, אז הוא זרם. אבל ידע שעם שירלי זה דיי אבוד.

רון התנשק בפעם הראשונה. הוא התרגש מאוד ושמח, אבל לא ידע אם זה היה צריך לקרות.

יוני יושב בתא חקירה.

השוטר מתקדם ושואל אותו מה בדיוק אבא עשה לו. יוני הלשין על אבא שלו, ואמר כי נותן לו מכות. זה באמת היה נכון. מאז שיוני זוכר את עצמו, אבא שלו לקח הרבה סמים והרביץ לו ולאמא שלו. הוא תמיד ריחם על אבא, אבל למרות זאת, לפני השינה התפלל שיימות. יוני תמיד חיבק את השמיכה והתפלל שאבא לא ייפתח את הדלת. הוא גם התאמץ לא לבכות, כי זה עושה רעש, ואבא שונא רעש. לפני יומיים אמא נתנה ליוני נשיקה, כי היה לו מבחן חשוב. אבל אבא התעצבן ואמר שהבן צריך ליהיות קשוח, והרביץ לה. יוני לא יכל לעמוד בזה, והזמין משטרה. עכשיו אבא בכלא, ויוני בתא מעצר.

ואני?

אני סתם בנאדם.

לא קרה לי דבר נוראי בחיים, אבל כמו כל אחד, יש בעיות, ויש שמחה.

יש טוב ויש רע, ובדרך כלל הם מחוברים כמעט תמיד.

אבל כשרע לי, או טוב, או שניהם בייחד,

אני יושב וחושב, מה דני או רון או יוני היו חושבים על זה.

אז בפעם הבאה,

בפעם הבאה שאתם הולכים עם חברים,

יוצאים עם חברה, או משהו נוראי מזה,

בפעם הבאה, שהכל נראה שחור,

כתוב לעצמך איזה סיפור.

אולי זה יעזור.

כל יום, בערב, הלכתי למרפסת.

שלפתי סיגריה, נובלס בדרך כלל, והדלקתי. נשענתי על המעקה, ועישנתי לי. הסתכלתי לאופק על השקיעה, וגם אחריה נשארתי שם איזה שעה. האמת היא שתמיד רציתי להפסיק לעשן, אבל זה לא הצליח כלכך. מה שכן, בדירה שלי אסור היה לעשן, כי גרתי עם חיים, השותף המזדיין שלי, אז לפעמים בימי חורף כבדים יצא שלא עישנתי ימים שלמים. אני נשאר לגור עם חיים הזה רק כי הוא משלם יותר ממני בשכר דירה. המצב הכלכלי שלי לא בשמיים. "אם לא היית מעשן", אומר לי חיים, "היית חוסך אולי כסף לדירה משלך, אחרי כל השנים". טוב, אמרתי לו בדרך כלל, אז טוב שאתה לא מעשן. ידעתי שחיים צודק, אבל בכל זאת, זה עיצבן אותי.

בדרך כלל, בכל מקרה, לא ירד גשם. עזבו את עניין הסיגריות, אני סתם אוהב גשם. כשיש גשם יש אווירה חמה כזאת, אווירה של בכי של התרגשות, אווירה של חוסר עונים נעים. גשם זה כמו מסג'. תכלס, זה עושה שיהיה לך כואב בשרירים, אבל זה כואב רק קצת. כואב ככה שזה כיאב תענוג, כמו שבמיטה היא נושכת לך את הצוואר בעדינות. גשם זה אחד הדברים האהובים עליי, אני חייב להודות. וגם, אין סיגריות, אז זה בריא, אחרי הכל.

יום אחד, באה איזה אישה לגור ברחוב מתחתיי. ראיתי מהמרפסת. לקחו לה כמה ימים להעביר את הכל, אבל בסוף נראה שהייתה לה אחלה של דירה. יום אחד, אני רואה שהיא הולכת אל הרחוב, ומעשנת. הסתכלתי עליה, והיא הסתכלה עליי, אבל לא אמרנו מילה. ככה חלפו להם ימים ושבועות, שכל לילה ולילה ישבנו אחד מול השני, 10 מטר הבדל, ובחיים לא שמעתי את הקול שלה. היה לי משחק, של לנחש עליה דברים. ניחשתי שקוראים לה נוגה, ושהיא עברה לכאן מתל-אביב. ניחשתי שהיא בחורה חמודה, עם קול גבוהה מאוד. ניחשתי גם שהיא אוהבת גשם, כמוני, וכשנתחיל לדבר יום אחד, נוכל אולי להסתובב לנו ביחד, ולנסות לעשן מתחת לאיזה עץ בלי שהסיגריה תהרס. נסתכל אחד על השני בעיניים, ונצחק. סתם, בלי סיבה. אולי בכלל לא נצתרך לדבר כלכך הרבה אף פעם.

לי ולה, היה לנו גם משחקים כאלה. כל פעם כשנגמרה סיגריה, חיכינו לשני ורק אז הדלקנו בייחד, וכל פעם שעפה ציפור, היינו חייבים להסתכל עליה, עד שהיא נעלמת. היה לי כיף איתה, למרות שבחיים לא דיברתי איתה. יום אחד, כשחיים ראה איזה משחק כדורגל, שאלתי אותו אם אפשר להתאהב באישה שלא יודעים איך קוראים לה, אבל רק מנחשים, כי כבר מכירים אותה דיי הרבה זמן. חיים המשיך לפצח גרעינים ולהסתכל במשחק. "אתה יודע מזה להתאהב?", אמר לי חיים, "להתאהב זה לחפש ריגוש. משעמם לך בחיים, אז אתה מחפש ריגוש", הוא קם והסתכל עליי. "אני רוצה לעזור לך. לך, מצא עבודה, מצא עיסוק. זה הרבה יותר מעניין וחשוב מאשר אישה". ידעתי שהוא צודק, חיים. אבל זה בכל זאת עצבן אותי.

יום אחד, החלטתי לנסות למצוא עבודה, ולהקשיב לחיים. לבשתי בגדים יפים, והתכוננתי ללכת לרעיון עבודה בחברה אחת, לא רחוק מהבית. כשירדתי במדרגות, ראיתי אותה, את נוגה. עמדנו אחד ליד השני ושתקנו, רק הסתכלנו אחד לשני בעיניים. פתאום היא נישקה אותי, וככה התנשקנו לנו בחדר מדרגות. התנשקנו אולי חמש שעות, וזה נראה כמו דקה וחצי. בסוף היא לחשה לי באוזן שהיא עוזבת את העיר מחר, והיא הייתה חייבת לעשות את זה, ושיום אחד, היא תחזור להגיד לי שלום. אחרי שהיא אמרה את זה, היא פשוט הסתובבה והלכה, ואני המשכתי לרעיון עבודה, למרות שאיחרתי ב5 שעות.

בסוף, בחברה קיבלו אותי, במזל, כי בדיוק פיטרו אחד. התחלתי לעבוד דיי קשה, ולשלם בדיוק כמו חיים, וזה גם היה מעניין. בנוסף לכל, הישיבה במרפסת הייתה פתאום הרבה יותר מהנה. הסיגריה הייתה יותר איכותית, והרצון לגשם גדל. ישבתי וחשבתי על נוגה, על כמה הייתי רוצה שתחזור לפה. אפילו סתם בשביל שתשב מולי ונקווה לגשם בייחד. יום אחד, כשעישנתי, שמעתי כזה "תססס", והסיגריה נכבתה. מהר מאוד התחיל לרדת גשם מטורף. פתאום, ראיתי מישהי יוצאת ממונית, ברחוב מלמטה. זאת הייתה נוגה. "נוגה!", צרחתי אליה, אבל היא הלכה לבית אחר ברחוב, ובכלל לא הסתובבה, כי כנראה לא באמת קוראים לה נוגה. ישבתי עוד קצת זמן בחוץ.

אחרי שכבר הייתי ספוג מים ומקורר, נכנסתי הבייתה. ראיתי את חיים ונתתי לו חיבוק.

אני שמח שראיתי את נוגה, אבל פאק, היא לא ראתה אותי.

אני שמח שיש גשם, אבל פאק, נכבתה לי הסיגריה.

חיים שמח שאני מחבק אותו, אבל פאק, עכשיו הוא רטוב.

כל זה כמו הגשם, שהוא כאב, אבל יש בו משהו מתוק. הוא עושה אותך חולה, אבל גורם לך לחייך.

כמו שעכשיו, למרות שנגה הלכה בכלל, הייתי שמח כמו שלא הייתי בחיים.

אני שמח כלכך שיש גשם.

אבל פאק,

כנראה נוגה לא מתה עליו.

~הולדר.