"אני צף בים", הוא אמר.

הוא באמת היה ילד חמוד, לא כמו כל ילד שכל אישה אומרת שהוא חמוד. הוא באמת היה ילד חכם. "ים של אנשים שלכל אחד יש מגבלה כלשהי. לחלק אין איבר בגוף, כמו רגל או יד. חלק לא שמים לב שהם בים בכלל, ולחלק פשוט לא איכפת". אני חייב להודות שבהתחלה גם לי כל העניין הזה עם הפסיכולוג באמת לא נראה, אבל מאז שמאיה נפטרה, הוא נראה דיי שונה. זה לא קשור רק לעובדה שפתאום הוא התחיל לשנוא אותי. "בים הזה", שאל הפסיכולוג הזה, "אתה רואה מישהו שאתה מכיר?". הילד הזה, הוא חשב, ואחרי כמה זמן אמר שהוא רואה את מאיה שם. למאיה יש מגבלה גדולה מאוד, בניגוד לאחרים.

מאיה הייתה אישתי, לפני שנפטרה. כשהייתה צעירה מאוד, התחתנה עם בחור אחד והם ילדו את רון, אבל אז התגרשו ואחרי כמה שנים אני התחתנתי איתה. אהבתי אותה מאוד, וגם את רון אני אוהב, אבל הבעיה שהוא לא מחבב אותי בכלל. האבא שלו כבר מזמן לא בארץ, הוא התחיל להמר ולהסתמם והכל, אז רון נשאר לגור איתי. כשמאיה נפטרה, רון נראה כאילו לא איכפת לו בכלל. הוא לא בכה, לא דיבר על זה, והיה רגיל לחלוטין. אבל עכשיו, בערך שנה אחרי מה שקרה, הוא התחיל לחלום חלומות מוזרים מאוד שקשורים אליה. הוא קם כל לילה מפוחד ופחד ללכת לישון לבד. שום דבר לא עזר, אז ניסיתי לקחת אותו לפסיכולוג הזה. הוא אמר שקודם כל צריך לעשות איתי פגישה לבד. בפגישה אמרתי לו שהמצב עם רון קשה, ושהוא לא סובל אותי כלכך למרות שאני אוהב אותו. הוא הנהן כל השיחה, אבל היה אפשר לראות שהוא באמת מקשיב.

הפסיכולוג בעיקר אמר שאני צריך להראות לו כאילו אני כמו אבא בשבילו, כדי למלא את המקום החסר. יום אחד, בארוחת הערב, רון התיישב כשהייתה שתיקה ארוכה סביב השולחן, ואחרי כמה דקות הוא הסתכל עליי במבט מוזר כזה. "תגיד," הוא שאל, "למה התחתנת עם אמא?". אני חייכתי ככה, כי זה דיי הצחיק אותי השאלה הזאת. זה דיי הצחיק אותי, כי ילדים הם כלכך חכמים. ילדים קטנים יכולים לשאול אותך שאלות כאלה שאתה בחיים אל תשאל בגלל שזה כלכך ברור לך, אבל אם אתה חושב על זה, הם כלכך צודקים. למה אנשים מתחתנים בכלל? אי אפשר ליהיות בייחד בלי לעשות טקס עם טבעת ואוכל? הרי הייתם גם ככה כמה שנים בייחד, זה באמת משנה אם עכשיו הכרזתם על זה שאתם בייחד כל הזמן? כאילו שבועיים לפני החתונה הייתם סתם כמה שנים בייחד וגרים באותו בית, לא יודעים כמה זמן תישארו, וסתם ככה, חיים בייחד ושוכבים מדי פעם. אבל כשהוא שאל אותי לא היה לי זמן לחשוב על כל זה.

"כי אהבתי אותה מאוד", אמרתי. זאת תשובה דיי נוראית, אם חושבים על זה. הוא החזיר את המבט לצלחת במבט דיי מדוכא. הוא שיחק ככה בחביטה שהכנתי. הוא נראה כאילו באמת משהו לא בסדר, ואני כבר התחלתי לדאוג. תמיד יש את הקטע הזה של השתיקה שבה אתה פשוט יודע שמשהו רע עומד לקרות, סתם ככה. הוא הרים קצת את הראש. "ומה איתי?", הוא שאל. "מה זאת אומרת מה איתך?", שאלתי. באמת שלא ממש הבנתי למה מתכוון. "כשאתה מתחתן עם אמא שלי, אתה לא עובר לגור רק איתה, אתה הופך ליהיות אבא שלי". הוא שיחק עוד קצת בחביטה. "אבל אני מניח שזה בסדר, גם את האבא הקודם לא בחרתי". הוא קם לאט לאט והלך לחדר שלו.

הפסיכולוג הזה, התחיל לשאול אותו המון שאלות שלא קשורות לכלום. אבל אחרי כמה פגישות השכיב אותו על הספה ואמר לו לתאר חלומות. חלק מהחלומות היו מטורפים לגמרי, וחולניים. וחלק היו סתם כאלה, עוד חלומות. למשל, פעם הוא חלם ששדה לוקחת אותו הבייתה, מגרה אותו ומשכנעת אותו להתפשט, ואז מפוצצת לו את הבייצים ודברים כאלה, ותמיד היו בחלומות את אמא שלו, את מאיה. לא האמנתי שהילד הקטן הזה יכול לחלום דברים כאלה.

פעם אחת הוא אמר שהוא צף בים. בים שלכל אחד יש מגבלה, לחלק אין איבר בגוף, חלק לא שמים לב שהם בים בכלל, ולחלק פשוט לא איכפת. "בים הזה", שאל הפסיכולוג הזה, "אתה רואה מישהו שאתה מכיר?". הילד הזה, הוא חשב, ואחרי כמה זמן אמר שהוא רואה את מאיה שם. הוא ראה את מאיה, איתי. שנינו עומדים על סלע מוגן, ומתנשקים, ולא רואים שהוא טובע. ואז, אחרי שאני מנשק אותה, היא מתה לי בידיים, ואני צוחק. אחרכך, אני לובש את הבגדים שלה, ושוחה לעבר רון, כשאני צועק שעכשיו הוא שלי.

קמתי מהכיסא וחיבקתי את רון. "אתה יודע למה התחתנתי עם אמא שלך?", לחשתי לו באוזן, "כי חשבתי שאני יכול להפוך אותה למאושרת, ועם אמא מאושרת, גם הילד שלה יהיה מאושר. אתה כמו הבן שלי, אתה הבן שלי". רון התחיל קצת לבכות. "חשבת. אבל עובדה שאחרי שהתחתנתם, ורבתם כמה פעמים, היא לא מתה בגלל שנדרסה או בגלל שנפלה ממש חזק. היא הרגה את עצמה, בכוונה". הוא אמר ובאמת התחיל לבכות. "בגללך אין לי אמא.", הוא אמר. אני לא ידעתי מה לענות לו, רק חיבקתי אותו שם עוד כמה זמן.

"אתה לא נראה לי אדם רע", הוא אמר,

"ואולי אני גם אוהב אותך בהמשך או משהו,

אבל אתה לעולם לא תיהיה אבא שלי.

מה שלא קרה,

כנראה שבחיים כבר לא ייקרה."

~הולדר.

לשכב פה באמצע היער בערב.

הבטן כואבת, והראש עוד יותר. אני כמעט בוכה, אני לא יודע למה אפילו. אני מתחנן לאלוהים שעוד מישהו יהיה איתי עכשיו, אבל זה לא קורה. תמיד כשממש מתחננים, זה לא קורה. אבל פתאום, את מגיעה הנה, מהאפלה. אני רוצה לקום, לחבק אותך, אבל אין לי כוח לזה. אני חלש, אני לא יכול לזוז, ואם אני אקום אני אפול. לך זה לא איכפת בכלל. או שאת אפילו לא רואה את זה. את מתקרבת אליי, נותנת לי נשיקה במצח, ומלטפת את הראש. אני רוצה להגיד לך שתשארי איתי, שכלכך בודד לי פה לבד, שאני רוצה רק לראות שיש מישהו לידי, אבל אפילו את זה אני לא מצליח. אני נושם בכבדות ולא מצליח לדבר, רק להרים את היד ולהחזיק את שלך.

את קמה משם, והולכת, לאט. לאט. לאט. ואני נשאר בודד. לא רחוק מפה, במורד היער, יש כפר. בכפר יש הרבה אנשים, את חלקם אני אוהב, ואת חלקם לא. בעצם, את רובם לא. אבל אני לא יכול ללכת לשם, כי.. כי כולם שם צבועים. כולם שם חסרי מוח בני זונות, את האמת. מישהו יכול להקשיב לי שם, ולהנהן עם חיוך, להסכים עם הכל, וכל זה כדי לחכות לתור שלו לדבר ולזיין לי את השכל. אף פעם אף אחד לא מקשיב. כל אחד מדבר, רק מדבר, ולשני הצדדים אין מושג על מה מדבר השני. זה גם לא מעניין אותם. אחר כך, כשישבו עם חברים שלהם בבית קפה מפואר לאכול את הסלט היומי שלהם, הם כבר ירכלו על זה שדיברו עם מישהו. ושוב, אף אחד לא ייקשיב לאף אחד, ובריכול הבא יוכלו לדבר על הסלט. כולם שם אטומים, רובוטים כאלה, אף אחד לא מקשיב באמת. ואם מישהו אומר שהוא באמת צריך מישהו שיקשיב לו, או נכנס לדכאון, זה הרי שקר. פוזה. בכלל, הכל בשביל פוזה, ככה האטומים חושבים.

בגלל שבודד לי נורא פה, אני מנסה לחשוב על משהו שישפר לי את מצב הרוח. הצבועים האלה, אף אחד מהם, אני בחיים לא אוכל לסבול. אבל בגלל שבאמת בודד לי פה, חיפשתי את מי אני כן רוצה שיהיה איתי פה. במצב כזה, אפילו אם אוהבים מישהו טיפונת, זה הופך לאהבה הכי גדולה בייקום. הבת זונה הזאת, שליטפה אותי. היא הייתה המשאלה היחידה שלי. לא הכרתי אותה, לא ידעתי שהיא נחמדה במיוחד, אבל אהבתי אותה הכי הרבה שאהבתי בחיים.

דמיינתי אותה. יושבת ליידי, מסתכלת על השמיים עם חיוך כזה, ואני רק כלכך שמח שהיא מחייכת, שכבר לא איכפת לי. היא מקשיבה לכל מה שאני אומר לה, בלי לדבר, רק מקשיבה. ורק אחרי שסיימתי הכל, וראיתי שהיא מקשיבה, רק אז היא התחילה לדבר. ואני הקשבתי לכל מילה. היא דיברה על דברים יפים כל הזמן, על דברים נפלאים. לפעמים, הרבה יותר כיף להקשיב מאשר לדבר. האטומים לא יודעים את זה. הם רק אוהבים להגיד עם מי הם היו, ומה מי לבש, ומי אוהב את מי, ומי מזיין את מי. קשה להם פשוט לתת לדברים לקרות, בלי כל הדיבורים מסביב. אפילו אם מישהו מעשן, כולם יודעים. כולם תמיד יודעים. אסור לספר שום דבר לאטומים. שום דבר קטן. גם ככה הם לא באמת יקשיבו, אלא רק יוכלו לספר לכולם בערך מה אמרת. זה אפילו לא מעניין אותם. אבל ככה הם. הכל צריך לעבור מפה לאוזן. להמשיך ולהמשיך ולהמשיך. מכונה.

אחרי שכבר התחלתי לדבר איתה, בדמיון שלי כמובן, הלא ייאומן קרה. היא פה. היא באה אליי, אני עדיין על הרצפה, לא יכול לזוז, עם הכל כואב, כמו מת. רציתי לקום ולחבק אותה, אבל לא היה לי כוח לזה, הייתי חלש. היא התקרבה אלי, נתנה לי נשיקה במצח, וליטפה לי את הראש. אני רציתי שתשאר איתי, שלא יהיה לי בודד כלכך, שתיהיה לידי, אבל אני לא מצליח. ואת. את אומרת שאת באמת אוהבת אותי, אבל את לא בקטע של זה שאני מתבודד פה, והכל כואב לי. היא הלכה ממני, לאט. לאט. לאט.

לא היה איכפת לה שזאת לא אשמתי, שאני פה. בטח שלא היה איכפת לאטומים.

ניהיתי עוד יותר בודד ומדוכא ממקודם. בשלב הזה באמת כבר בכיתי, אם אני זוכר נכון.

ואז נזכרתי במישהי אחת, מיכל, שלא באמת הכרתי, אבל במצב כזה, שכלכך בודד, אהבה קטנה תהפוך להכי גדולה שיש.

בפעם הקודמת שזה קרה, הכל נגמר חרא. וגם בפעם שלפני ולפני ולפני.

אני חושב לעצמי, ומבין, שאולי אני צריך פשוט לשכב ולהתבודד, כי לא יעזור לי לרצות שיבואו לפה עוד.

אני מבין שאני לא צריך. אני מבין שזה חור שחור.

אבל בכל זאת, אני מדמיין אותה פה לידי,

מלטפת לי את הראש, מנשקת לי את המצח,

ונשארת איתי. נשארת לתמיד.

התחננתי לאלוהים, הכי בעולם, שכשהיא תבוא,

היא באמת תיהיה כמו בדמיון שלי.

אבל תמיד כשממש מתחננים,

זה אף פעם לא באמת קורה.

~הולדר.

פתאום, הכל ניהיה מעווט.

כל הדברים בעולם מתערבבים לדבר אחד כשני עף ביניהם ומנסה לתפוס אותם, שלא יעלמו, שאני לא אשאר לבד. כל מילה שיוצאת מהפה, כל צליל, הוא כמו לרוץ מרתון. כלכך קשה לזוז, כלכך קשה להתאמץ. הכוכבים שעוד נשארו פחות או יותר במקום, התרבו לאט לאט, עד שהיו מיליונים מהם בכל מקום. לרגע זה הצחיק אותי נורא, אז צחקתי, ואחרי רגע פחדתי נורא ממה שיכול לקרות, ועשיתי פרצוף מבוהל נורא. הגג שמעלינו כמעט נפל, הרצפה שמתחתינו כמעט נשברה, האוויר מסביבינו כמעט יצר סערה ענקית שתהרוג את כולם. ואז, פתאום, הרגשתי שאת מלטפת אותי.

לפעמים הכל מאוס מאוד. גם האנשים שהכי אוהבים, אי אפשר ליהיות רק איתם כל הזמן בלי שום מטרה ומסגרת. הכל ניהיה נורא רגיל, גם דברים שפעם נראו מעולים לגמרי. דברים מרגשים, הם ריגוש חוזר, והבדיחות חוזרות על עצמן. הכל צפוי, ושום דבר כבר לא באמת מרגיש נכון. זה דיי חבל, אם חושבים על זה. ככה זה בני אדם - כשהם כל הזמן עם דברים טובים, לא משנה כמה הם טובים, הם לא יהנו מזה. טוב צריך לבוא עם רע. רק טוב, הוא הרע הכי גדול. וכשמגיעים למצב כזה, של רק טוב, זה מסוכן באמת. נגיד, זמר רוק מפורסם שמזיין כל יום 90 מעריצות, בסוף הוא לא יזדיין ויהנה מזה כל החיים שלו. או אדם עשיר, שאוכל את האוכל הכי טעים שיש, בסוף אוכל לא יהיה הנאה בשבילו. הדבר הזה, הוא דיי נורא, אם חושבים על זה.

כשהכל מאוס, מאוס כלכך, יש כמה דברים שאפשר לעשות. דברים חדשים ומטורפים נורא, אבל האופציה הזאת לא התאימה לי במיוחד. דברים חדשים כבר נראה לי דבר שחוזר על עצמו, והטירוף הזה, אני לא יודע אם יש משהו מטורף כלכך שאני יכול לעשות שירגש אותי וזה. יש את האופציה, של לשבת מדוכא, שהאמת, בלי שרציתי זה השטלת עליי לא מעט. ויש, כמו תמיד, את הבריחה. כשאנשים לבד, או הכל מאוס, תמיד אפשר להשתכר למוות או להסתמם שלא רואים בעיניים.

אז ככה זה היה, בערך. ברחתי. כבר לא הייתי באותו עולם כמו שאתם רואים אותו, ואתם בכלל לא מבינים מה אני הרגשתי. מבחינה פילוסופית והכל, קשה מאוד להגדיר מה משמעות ה"לא רגיל" או "מטורף" במצבים כאלה. אולי האדם שלא בורח מטורף. זה לא נכון, את זה כולם יודעים. אבל, אולי. כשהולכים ברחוב מזיעים כמו חמורים, כשכל האנשים מסתכלים ככה בזווית העין, כדי להתעניין, אבל שלא תיעלב חס וחלילה. כשהולכים ברחוב פתאום כל האנשים כלכך מכוערים ובני זונות. האמת היא, שזה לא קשור באמת לבריחה. במצב מאוס כזה, כולם פתאום בני זונות. כל אחד חרא מהלך שבא לפה בשביל להרוס לך את החיים. כולם צבועים, כולם מעצבנים. כולם חארות שהיית רוצה לרצוח. בני זונות.

כשהכל היה כבר נוראי כלכך, שבאמת שאי אפשר היה יותר לעמוד על הרגליים בלי לרצות למות, היה צורך לברוח. לפחות פעם אחת. פעם אחת. והבריחה המזדיינת הזאת, הייתה בריחה מטורפת. במקום לא לראות את הדכאון, אי אפשר היה לראות שום דבר. הכל נכנס בהכל כמו תוהו ובבוהו, כמו אלוהים פעמיים נלחם בעצמו. הדיכאון שהיה קודם, הפך לפחד. והכל היה נוראי, באמת.

שכבתי על הגב לגמרי לבדי, כשהריצפה עומדת להשבר והגג עובד ליפול עליי.

הכוכבים ניהיו למיליון, העצים כמעט רמסו אותי, ואנשים ברחוב חשבו שאני מטורף.

כל זה קרה כבר מזמן, אבל הדכאון נשאר,

ואיתו קצת בהלה. טראומה.

אבל אז,

פתאום.

הרגשתי שאת מלטפת אותי.

~הולדר.