הרוח נושבת חזק בשיערות והידיים פשוט מפסיקות לפעול.

העיניים נעצמות, הגוף והנשמה, מוח, או איך שלא תקראו לזה – פשוט במנוחה. נרדמים בעולם שלו לחלוטין מכל בחינה. שקט ושלווה. חיוך קטן עולה על הפנים ואחריו אולי גיחוך קטן שיוצא בגלל שאושר כזה גדול אי אפשר להביע בסתם חיוך. במקום רעש שיש ברקע, בהלה שמנסה לחדור, כל מה שיש זה אושר. אני יודע שכשמדמיינים אושר, לא בדיוק ככה הוא מצטיין בראש, אבל אתם יכולים להבין שמדובר פה באושר אמיתי. לא רמאות עצמית שהכל בסדר ולא שכנוע של אחרים שהמצב לא רע כמו שהוא נראה – אלא אושר נקי וטהור. ובכל זאת, משהו כן הפר את כל זה.

כל זה היה בשנה שהתחלף ראש ממשלה. אנשים מכל הדעות נראו מרוצים למדי ובגלל זה היו חגיגות גדולות בכל מקום. ביום ההוא הארי בדיוק יצא לאיזה טיול עם כמה חברים. הם נסעו בוואן של אחד החבר'ה, לקחו אוהלים והרבה ציוד, ופשוט נזרקו אי שם ליד אגם גדול במקום שהרבה אנשים נוהגים לחנות ולשהות לזמן מה. בדרך כלל בטיולים כאלה הארי נוהג לקחת פסק זמן מהחברים באמצע וללכת לטייל ולחשוב לעצמו. הוא הרגיש עומס כשהיה ליד כולם ואמר שהוא חייב לנדוד ממקום למקום כדי לשחרר את עצמו. הארי היה בתקופה כזאת שהחברה האחרונה שלו הייתה לפני זמן די גדול, תקופת יובש הרבה אנשים קוראים לזה. הארי לא קרא לזה תקופת יובש. הוא רצה סקס, אבל זה לא מה שהציק לו. הוא רצה לאהוב ולהיות נאהב. הבעיה שלא כל אחת התאימה להארי. הוא לא היה בררן, הוא פשוט... לא התחבר להרבה מהנשים. אי אפשר להאשים אותו.

באמצע הטיול הוא ראה אישה אחרת חולפת על פניו. אולי זה גורל, אבל דווקא בתזמון הזה של המחשבות על אהבה הוא חשב שהוא כמעט מת ממנה. היא לא הייתה הכי מושכת שיש, אבל משום מה הארי נדלק עליה ברמות שהוא לא חשב שאפשר. הוא עצר במקום. "וואו", הוא אמר. היא הסתובבה וראתה אותו מסתכל עליה. "איך קוראים לך?", שאל. "יפעת", ענתה בפנים מלאות בחוסר בטחון. הוא התקרב אליה. "את רוצה לטייל?", שאל. היא הנהנה. הם טיילו קצת ודיברו הרבה והאמת היא שהכימיה ביניהם הייתה כמעט ומושלמת. בסוף הוא אמר לה שהוא חושב שהוא התאהב בה משום מה, והיא ענתה שגם היא. הוא קירב את הראש שלו לראש שלה, והיא הזיזה אותו. היה מבט מבולבל בעיניים של הארי, ולה היה מבט מצטער. "אני מצטערת", אמרה יפעת, "אף פעם לא היה לי מישהו והאמת היא שאני מפחדת". אמנם בהתאם לגיל זה די מוזר, אבל הארי לא היה מוכן לוותר על הרגשות העזים שלו. הוא אמר לה שיחכה.

בדרך חזרה מהטיול כולם כבר ישנו חוץ מהארי והנהג. הארי היה מודאג מיפעת. הוא כל כך רצה אותה, ומתברר שגם היא אותו, ומשום מה היא מסרבת למשהו כל כך פשוט כמו נשיקה. הארי הביט מהחלון. הוא לא הבין למה, אבל הוא התפלל שתהיה תאונה. הוא התפלל שהוא ישכב על הכביש מלא בדם ויחכה לאמבולנס שינסה בכל הכוח להציל אותו. הוא דמיין את יפעת מסתכלת על זה ומרחמת עליו, את כולם בוכים מסביבו. משום מה, זה עשה לו טוב. זאת לא הייתה תשומת הלב, לא הדרך להשיג את יפעת. הוא פשוט רצה להרגיש שאין לו הרבה מה להפסיד.

המצב בין יפעת להארי המשיך להיות מוזר. הם שניהם דיברו כמו חברים, דיברו כל יום, ישנו בכפיות, אבל משום מה יפעת אף פעם לא הסכימה לשום מגע "מיני", ולו הפשוט ביותר. והארי מצדו, רק אהב אותה יותר ויותר. הוא לא ידע אם הם היו ביחד או ידידים טובים, אז הוא פשוט חי ביחסים לא מוגדרים במיוחד. כמובן שזה לא אומר שלא נשבר לו הלב לרסיסים כשהיא אמרה לו שיש לה חבר שהיא באמת אוהבת והם כבר שכבו. הארי לא ידע איפה לקבור את עצמו. הוא נשאר בבית איזה שבוע ולא דיבר עם אף אחד. כל מה שהוא יכל לחשוב עליו זה על היום ההוא באוטו. על איך הוא רוצה שיתקעו לו סכין בגב או כדור בחזה. הוא לא רצה למות. הוא רק רצה שיפעת תבכה, וגם כל האחרים. שכולם יבכו והוא ישכב מכוסה בדם של עצמו מנסה להשאר בחיים.

מאז הארי הבטיח לעצמו שהוא לא מפתח יותר רגשות כדי להגן על עצמו ממערכות יחסים מפגרות. זה לקח זמן, אבל הוא פיתח לעצמו מין קוד שכזה איך להמנע מלהתאהב, לאהוב, או אפילו להסתכל על מישהי בפאן רגשי. עברו כמה שנים וכמה נשים עד שזה הצליח לעבוד, אבל בסופו של דבר הארי מצא את עצמו חלול. כל מה שהוא רצה היה אינטרסנטי לחלוטין. או שזה היה סקס, או מוניטין, או סתם שעמום – אבל גם אם הוא אמר שהוא אוהב מישהי, הוא שיקר והעמיד פנים. במקום להדביק את רסיסי הלב שנשבר לו, הוא זרק אותם לפח לעולם.

הארי גדל והיה עם המון בנות שהרבה מהן היו בטוחות שיש במערכת יחסים איתו אהבה אמיתית. הארי מצא בסוף אישה שהייתה מושלמת בשבילו, ואפילו התחתן איתה והם עברו לגור ביחד, אבל הוא עדיין לא הרגיש אליה שום רגש. הוא פיתח את הקוד שלו שכבר היה בלתי ניתן לעצירה. לפעמים, רק כדי להרגיש לשניה את ההרגשות שהרגיש פעם, הוא חשב על יפעת ופינטז איך היא תבוא ותעורר לו את הרגשות שוב. כל פעם שהוא חשב עליה, הוא דמיין אותה בוכה מחבקת אותו מכוסה בדם, מתפללת שרק יהיה לידה במצב רגיל, שרק תוכל לכפר על מעשיה.

העניין הזה שלו רק החמיר ובסופו של דבר הוא מצא את עצמו ריקני לחלוטין. בדיוק הארי ואשתו הגיעו לחתונה של רחוק משפחה של אשתו. הארי ישב על הבר והזמין רד לייבל כדי להעביר את הזמן ובתקווה גם את הכאב. כשהגיע הזמן לחופה, הוא הלך וישב על כיסא, מעמיד פנים שהוא מתעניין. אתם אולי לא תאמינו או שתחשבו שהסיפור הזה מושחת, אבל הוא פתאום ראה שהכלה היא יפעת. כל הרגשות שהרגיש פעם ניסו בכוח לחדור החוצה אבל הוא עצר אותם. הדף אותם בכל הכוח הנפשי שהיה לו. הוא הסתכל עליה, והיא הסתכלה עליו וזיהתה אותו. הוא חשב שראה דמעה בעיניה ממש לפני שחתנה שבר את הכוס ונישק אותה. אחרי הכל הוא עקב אחריה לשירותים. שניהם, בלי לדבר, הסתכלו אחד על השנייה בשקט. הוא קירב את ראשו בתקווה הכי גדולה שיכולה להיות לבן אדם, אבל היא עצרה אותו והלכה.

בדרך הביתה, עם אשתו באוטו, כל מה שהוא היה יכול לחשוב עליו היה על אותו מצב שלו אחרי תאונה ואותה מרחמת עליו. זה וכמה ריקני הוא. הרוח נשבה לו חזק בשיערות והידיים הפסיקו לפעול. העיניים נעצמו, והוא היה בשקט ושלווה מוחלטים. עלה לו חיוך על הפנים והוא היה מאושר. אשתו התחילה לצרוח אבל אותו זה בכלל לא עניין, הוא לא שמע אותה. הוא היה בין כל גן העדן הפנימי שלו, ובכל זאת, משהו כן הפר את כל זה. בפעם הראשונה הוא דמיין את עצמו מדמם בלי אף אחד לידו. יפעת הולכת לבעלה, והאשה הולכת למישהו פחות חלול. הוא דמיין את עצמו מדמם לבד על הכביש בלי אפילו אמבולנס שבא. הוא הדביק את דבשת הגז למטה וניסה לחייך, קיווה בכל כוחו שהיא, יפעת, עוד תהיה שם לצידו.

חבר'ה, אני יודע שאני מפרסם פחות, אבל אני לא נוטש, אל תדאגו. אני מתגייס תכף וכרגע בתוך מלא דברים, אבל אני לא אעזוב - אז מי שרוצה להשאר איתי מוזמן :)

שבת שלום!

קשקוש גדול, מלא צבעים שמרוחים על דף

קו צבע גדול רודף אבל גם הוא עצמו נרדף

איש שמסתכל יתעצבן כי לא יבין שום דבר

ואחת, בשביל הפוזה צועקת "אוי, זה נהדר"

ולידו ציור יותר מובן מהקודם, גם מאויש

מרחוק רואים את הבחור בקטן ומטושטש

לא ברור מי הוא או מה הוא בכלל עושה

האיש עדיין מתעצבן, ההיא שותה קפה

אחריו יש ציור תקריב, תמונה של בן אדם

הבעת פנים ריקה, קצת מתלהב, קצת נדהם

"מטומטם", אומר האיש, "אבל לפחות יש תמונה"

והאישה טוענת שזה דימוי להשפעה על החברה

אחריו יש ציור של קו אחד, יורד, עולה

מה שבטוח כל שניה אחת הוא משתנה

לאדם נמאס להתלונן אז הוא עובר להבאה

והאישה התלהבה  מדי, רק הבית בראשה

ובציור האחרון ראו שניהם רק נקודה

לבן לגמרי מסביב שמתכסה בו לבדה

האיש צועק "שילמתי כסף שנזרק לפח!"

האישה מתלהבת לאחרונה עם מצפון נקי וצח

והם ממשיכים ללכת בכיוון היציאה

שם רואים את הבחור, אותו אחד מהתמונה

הם מניחים שהוא הצייר והאיש מקלל

האישה גם היא ברקע, והוא קצת מתבלבל

"לא הבנו בכלל על מה הציורים!

סתם תמונות מבולבלות ותצלומים מטושטשים?"

והוא מסביר שככה הרגיש, מבולגן בהתחלה

עד שהכיר עצמו לעומק ועולמו התגמד לנקודה

והם עדיין לא הבינו, והוא לא נואם, הוא צייר

והם המשיכו לצעוק, וההסבר כלל לא עזר

בסוף אמר "ההבדל היפה בין אומן למוכר בהתנהגות

הוא שחלומו של המוכר הוא לא לעבוד, לאומן זה הסיוט"

~הולדר.

מה שלומכם חבר'ה?

אז יש לי מספר עדכונים שכבר נאמרו כולם לפני כמה זמן בקבוצת הפייסובק לבלוג בה תוכלו לקבל עדכונים וכאלו.

דבר ראשון, אני מתגייס עוד חודש בערך. אני בטוח (כטבע הדברים) שזה ישפיע על הכתיבה בבלוג, אבל אני מבטיח שהוא לא יפסיק. הוא יעודכן גם אם זה יהיה מעט מהרגיל.

דבר שני, הפעילות פה ירדה קצת בזמן האחרון בגלל כמה סיבות שכוללות עבודה, לימודים, כתיבת דברים ארוכים יותר שאי אפשר להכניס פה לפוסטים, וכו'. הפעילות מעכשיו ועד הגיוס תחזור למצב רגיל בגלל שעזבתי את העבודה ואני פנוי לכתוב יותר.

בזמן האחרון כתבתי סיפור קצר-ארוך (5-6 פרקים.. לא זוכר בדיוק). אנשים שקראו אהבו אותו וחלק אמרו שהוא "עליית מדרגה". הבעיה היא שלא הצלחתי לחשוב על דרך לפרסם אותו פה. הוא ארוך יחסית ולא נכנס בפוסט אחד או שניים, ולהתחיל לפרסם לכם במאה פרקים נשמע לי מעפן. לכן, פרסמתי קישור להורדה של קובץ DOC בקבוצת הפייסבוק לבלוג. זה שם באחד הפוסטים הראשונים על הוול בתגובה הראשונה, אני בטוח שתמצאו. תגובות לסיפור ייתקבלו בברכה פה, בפייסבוק, לשלוח לי דואר, לא יודע איפה שבא לכם - אבל חשוב לי שתשמיעו את עצמכם. בנוסף לסיפור הזה, אני ממשיך לעבוד על הספר המדובר ובעזרת השם לסיים אותו ולשלוח אותו למלא הוצאות. אולי עוד ייצא מזה משהו.

יש גם בקבוצה לבלוג הודעת תודה קטנה שמגיעה לכולכם. אתם מוזמנים להכנס ולראות. שתדעו, זאת לא סתם הודעה שאני מכריח את עצמי לכתוב. אני באמת מודה לכולכם על זה שאתם נותנים לי קהל ובעצם את ההזדמנות להציג את כל השטויות שלי. אז תודה לכם, מקווה שתמשיכו להגיב לי ביקורות בונות ושתמשיכו לקרוא כמובן

יאללה חבר'ה, יותר מדי נאמר. שיהיה לכם אחלה של שבוע!