כשאסיים את המסע אל השמיים, אהיה כלכך מאושר.

אני אעצר לרגע, להסתכל על הדרך, והכל ייראה לי מאוד מוזר.

אני אביט ואראה את כל הקשיים.

את כל השינויים המשוגעים, את כל הרגעים, הקשים והקלים.

אסתכל ואחשוב, אחשוב לשניה, שניה שתמשך כמו אינסוף-שנה,

ואחרי השניה ההכי ארוכה, עדיין לא יהיה לי מוסר השכל, או מסקנה.

האם כדאי לחזור בחזרה?

בזמן האחרון כמות הסיפורים תרד בגלל שאני עובד על פרוייקט חדש.

בקרוב עוד עדכונים P;

פעם כשראית ממתק, זה היה סוף העולם.

כשהיה לך אחד, הכל היה מושלם.

טעים לך, וזה מה שאתה צריך כדי ליהיות הכי מאושר בעולם.

עכשיו כשאתה רואה ממתק, אתה יודע שהוא לא כלכך בריא.

אתה יודע שכאלה אתה יכול להשיג בשפע, בכל זמן, אלא אם כן אתה עני.

יש דברים הרבה יותר מורכבים, ממתק, נו באמת, זה מה שחשוב בחיים?

פעם כשהייתה לך חברה ראשונה, היא הייתה הכל בשבילך.

סוף סוף יש אישה שאשכרה איכפת לך ממנה, ולה ממך.

אתם מתנשקים במקום רומנטי עם הרבה כוכבים, ומה עוד צריך בחיים?

עכשיו כשאתה עם בחורה, ואתם שוכבים בפגישה הראשונה, זה דיי מדכא.

אתה יודע שלא תדברו אחרי היום, ושהיא סתם עוד בחורה. לפחות שק הבייצים שלך כבר לא מלא.

העולם הוא כמו ים, ובנות הן כמו דגים. ההיא או הזאת, זה לא כלכך משנה.

פעם כל בוקר היה יום חדש. כשראית את השמש היה עליך חיוך, היה מצברוח טוב.

היית משחק לך בדשא עם חברים, משחקים תופסת ומחבואים, או כדורגל במגרש ברחוב.

אתם משחקים, מזיעים ונהנים, ועוד לפני שהמשחק נגמר אתה רוצה לשחק בו שוב.

היום משחקים זה לא בשבילך, אתה כבר לא אחד מהילדים הקטנים.

אי אפשר להזיע יותר מדי עם החליפה, ואיך תשיג ככה נשים?

וגם מה יעזרו לך בכלל משחקים? זה ביזבוז זמן ענק. וגם הבני זונות יקרים.

פעם היית תמים. הייתה ילד חמוד, שתכלס, לא מבין כלום בחיים, ורק לומד לחיות.

היום אתה איש מבין, מבוגר ואחראי. שפתאום עצוב ומדוכא כלכך, ולא רוצה לחיות.

הנאה, אהבה, כיף. היום אתה מבין שאין לזה הגדרה.

כמו כל דבר פילוסופי, לשאלה "מזה כיף", אין שום תשובה.

היום אתה מבין שהכל פסיכולוגי. היום אתה מבין שהנאה תלויה בגישה.

היום אתה יודע שאם אתה מאמין שהכל טוב, הכל באמת יהיה נפלא.

אבל היום אתה רואה שאתה עצוב ומדוכא, דיי הרבה, בלי סיבה.

ושאולי התקופה של פעם, הייתה תקופה יותר טובה.

~הולדר.

בדרך כלל אני לא מפרסם שירים בבלוג, אבל את זה החלטתי שכן.

תהנו

שקט.

הכל מת, ככה, פתאום. עלינו למעלה לקומה האחרונה, לקחנו חדר זול ודפוק ועדיין לא עולה מעט. איזה מישהו פה התחפף לאנשהו, בטח לפגוש חברים או למכור סמים, אז הוא השכיר לנו את החדר המסריח הזה בשביל 100 דולר ללילה. בן זונה. אני בטוח שזה הרבה יותר ממה שהוא מרוויח בעסקאות שלו. הלכנו לישון שמה מתחת לגג הרעוע ליד הדלת החורקת במיטה שמלאה באבק. השירותים היו מסריחים כמו חרא, וכך גם כל הדירה. כשנכנסים לשם יש באוויר מין גועל נפש מרחף בכל מקום, ולא בטוחים מה זה, אבל לא רוצים לפתוח חלון. לך תדע, אולי הוא ייפול למטה או משהו. אז שכבנו במיטה ואז חשבתי קצת על הכל. אני בדרך כלל חושב על הכל במקומות מסריחים כאלה. את האמת גם לא במקומות מסריחים כאלה, אבל המקום הזה גרם לי למחשבות מסוג קצת שונה.

אבל עוד לפני שהגענו למצב המסריח הזה, התחלתי לכתוב יומן. מין כזה פנקס קומפקטי נורא שבו אני כותב כל כמה זמן מה עובר עלי, כדי שאני לא אשכח. אני בחור די שחכן בדרך כלל. אבל כדי שלא ייגלו אנשים מה שאני באמת מתכוון, כתבתי את הכל בצורת ביטויים ודברים דומים. "פנקס זה נפתח לשם רשימת הגורל קצת אחרי שהוא כבר נודע", ככה פתחתי את הכתוב. הרגשתי דיי מחוכם אחרי זה, אבל ידעתי שאם מישהו ייקרא הוא בקלות יידע למה אני מתכוון. אנשים לא טיפשים, ואני דיי טיפש, אז אולי כל החיכום הזה לא שווה המון. עבדתי אז בקונדיטוריה פלצנית כזאת. שנאתי את המקום הזה. כל יום קיוויתי שהוא ייהרס וכל העוגות המפוארות האלה ייהרסו. קראו לזה ל.ל.ק., LLK, שזה בעצם אומר "לונג-לייף-קייקס", כי הסלוגן שלהם הוא שאם תאכל מהעוגות שלהם יהיו לך חיים ארוכים כי זה מחיטה מלאה ועם צימוקים לא מעובדים וכל החרא הזה. בתור אחד שעבד שם, היה ברור לי שזה לא נכון, היה ברור שהם מכניסים את כל המאפים לים של רעלים טעימים כאלה ואז דוחפים איזה צימוק לשם עם הידיים שלהם אחרי שהם ניגבו את התחת. אני חושב שגם כל האנשים שקנו יידעו את זה, הרי אנשים לא טיפשים, אבל בכל זאת ישבו שם מלא זקנים פלצנים צימחוניים כאלה שמדברים על זה שכל העולם כלכך מקסים, במיוחד כשאתה בריא כלכך וטחון בים של כסף.

לפעמים עשיתי משלוחים אפילו. היו טיפים, אז לא הייתה לי בעיה. חוץ מזה, רציתי להתרחק מכל הפלצנים הגועליים האלה. כשהייתי רעב, הלכתי למאפייה ממול לאכול. בעיקר בשביל לעצבן את הבעלים והכל, אבל גם בגלל ששם זאת הייתה חנות הרבה יותר פשוטה, בלי המותג הגדול של הל.ל.ק. שעולה מלא כסף. חוץ מזה, עוד לא הייתי בטוח מה שמים שם בפנים, אז לאכול שם היה לי יותר קל. החנות מסודרת ככה שרואים את איש אחד שמכין את המאפים וחושבים שהוא עושה שם הכל. התפקיד של האיש הזה הוא ליהיות נקי ומצוחצח, עם כפפות על הידיים ומראה ייצוגי. בעצם, היו מאחוריו בחדר אחר את האנשים שהכינו הכל, שהם היו חבורת שעירים מזוהמים מלאים בבוץ וחרא על כל הגוף, והם רק העבירו לו את מה שהם עשו. התפקיד שלו היה להראות כאילו הוא עושה משהו ולקרוא לי להגיש להם. הוא באמת נראה כאילו הוא מכין הכל באופן מצוחצח נורא, אבל זה היה גועל נפש, לראות את כולם מרמים ככה, ואת כל הפלצנים קונים את החרא המותגי והייקר הזה.

שילמו שם טוב, אחרי הכל, אז היה לי דיי הרבה כסף. ויום אחד החלטתי שאני צריך לעשות איתו משהו. החלטתי שאני נוסע לאנשהו, מקום רחוק. דיברתי על זה עם המנהל, שדווקא די אהב את הרעיון שיש לו הפסקה ממני, ונסעתי. לאן? לניו-יורק. ככה לבד. היה הרבה כסף, אז זה היה רעיון לא רע בכלל. עליתי על טיסה, ותכלס, הייתי מרוצה לאללה. תמיד כשעושים משהו חדש יש ריגוש כזה, וזה מזה כיפי. בטיסה ישבתי ליד איזו זקנה בת זונה שצעקה עליי שאני פושטק שיש לי קעקוע. אני שונא את זה, שאנשים מזיינים לי את השכל. זה קורה דיי הרבה לצערי. אבל אחרי כמה זמן, אמרתי לזקנה שאני לא רוצה לדבר, ורוצה קצת שקט. היא באמת עצבנה אותי. אז היא צרחה לדיילים שאני חרא בנאדם, ובסוף החליפו אותה עם איזה מישהו. חמודה כזאת. גם איתה דיברתי, ואיתה היה דווקא דיי מעניין. "מה את עושה בנויורק?", שאלתי אותה. "אני לא יודעת", היא אמרה והמשיכה לשחק במשחקים המטופשים במטוס. זה שיגע אותי, כמה שהיא הייתה שקועה בזה, זה הדליק אותי נורא משום מה. "אני נוסעת ככה, לטייל, נראה מה יהיה. שמעתי שיש שם הרבה כאלה שוטרים". ואז היא חייכה ככה. "אני אוהבת שוטרים". היא שיגעה אותי.

"אני הולכת להזדיין בשירותים", היא פתאום אמרה. זה היה דיי מפתיע. באמת. "להזדיין בשירותים?". "כן. מישהו בטח יבוא". היא אמרה והלכה לשירותים. היא שגעה אותי. אחרי כמה דקות של התלבטויות והכל, הלכתי לשירותים והזדיינו שם. זה היה דיי מוזר והכל, אבל כל הקטע שלה היה דיי חמוד. היא הייתה אישה דיי מוזרה מההתחלה, אחרי שחזרנו לכיסאות היא אמרה שאני מזיין כמו שפן. הבנתי את מה שהיא אמרה, אני אפילו לא בטוח שהבנתי, אבל היה אפשר לראות שהיא מתכוונת למשהו מסויים מאוד. פתחתי את הפנקס. "השפן שתל פרח בתחילת מסעו". זה דיי הצחיק אותי, הפנקס והכל.

כשנחתנו, היא פשוט הסתלקה משם. זה היה מוזר, שהיא פשוט הלכה. אפילו לא ידעתי איך קוראים לה. בכל מקרה הלכתי לי לטייל בנויורק. הדבר הראשון שעשיתי, היה לאכול המבורגר. הלכתי לדיינר מחורבן וזול, והזמנתי שלושה המבורגרים. אני דיי משוגע, ויש לי הרבה כסף, אז שיהיה. אכלתי רק איזה אחד וחצי מהם, ואת השאר ארזתי, והלכתי לטייל. שם, הכל מפוצץ באנשים. למרות שהלכתי לבד, תמיד תמיד הייתי בשיחה של מישהו. עברתי בין אנשים שמדברים או משהו כזה, כל הזמן. בהתחלה הסתובבתי כל הזמן כי חשבתי שמדברים אליי, ואז האנשים הסתכלו עליי במין תדהמה, במבט של "חוצפן! אתה נכנס לנו לשיחה?". זה היה דיי מוזר והכל, אבל אני מניח  שיש הרבה דברים מוזרים כשאתה בקצה השני של העולם. הלכתי והלכתי והלכתי. ואז אמרתי לעצמי שאני רוצה להשכיר אוטו.

השכרתי איזה אוטו מחורבן והתחלתי לסוע. נסעתי ונסעתי ונסעתי. ימים שלמים נסעתי, כשבדרך שתיתי בירות ואכלתי בדיינרים מסריחים. זה היה דווקא ממש כיף. בדרך כלל דיברתי עם המוכרים. לפי הניסוי שערכתי, אם הייתי מדבר איתו לפני שאני מזמין, הוא היה מסתכל עלי במבט כזה של "אני חבר שלך נראה לך?", אבל אחרי שהזמנתי, פתאום הוא חייך כשאמרתי לו כל שטות מזדיינת. בדרך כלל בשלב הזה התחלתי לספר לו את כל קורות חיי בערך, כשהוא מחייך ומדי פעם זורק משהו כמו "קול". זה היה כלכך מזוייף. זה שיעשע אותי. "זיין את השכל לאיש מחייך בחמישה דולר", ככה כתבתי בפנקס שלי.

אחרי המון המון זמן של נסיעות, הגעתי לצד השני, לקליפורניה. ווסט קווסט והכל. כשהגעתי, נורא שמחתי לרגע, למרות שכל הגוף כאב לי מלישון באוטו, אבל אחרי כמה זמן ניהיתי מאוד מדוכא. אני לא יודע למה אפילו. פתאום התגעגעתי לל.ל.ק. אפילו, ולפלצנים האלה, ולבוס המזדיין. אז חזרתי. לנויורק, אני מתכוון, הייתי צריך להחזיר את האוטו והכל. באחת הנסיעות חזרה, עצרה ליידי איזו זונה אחת. אמריקאית כזאת של קולג' שרצתה להזדיין עם מישהו לא מהאיזור וכאלה. היא נכנסה לאוטו ונסענו למקום מבודד, אבל אז התחלתי לחשוב על החמודה מהמטוס, ושבעצם, אני לא יכול לשכב עם הזונה הזאת. נכון שאין בנינו שום דבר מסודר, אני יודע, אבל הרגשתי שזה לא בסדר. אני דיי מוזר לפעמים. הורדתי אותה ליד הבית והמשכתי ליסוע.

כשסוףסוף הגעתי לנויורק שוב, אחרי שההשכרה עלתה לי איזה מיליון דולר, טיילתי בעיר ככה, מאוד מדוכא, אולי הכי הרבה בחיים שלי. ישבתי על המדרכה ואכלתי את ההמבורגר שנשאר מהיום הראשון שהייתי פה. הוא היה דוחה כזה, אבל בכל זאת אכלתי אותו. נשכבתי ככה על הרצפה כמו הומלס, ועצמתי עיניים. חשבתי עליה, על החמודה הזאת. חשבתי כמה שהייתי רוצה שהיא תיהיה פה, ואיזה כיף אם היא הייתה נוסעת איתי לקליפורניה, ואיזה דפוק אני שלא ביררתי מה המספר שלה.

כשקמתי ככה על הרצפה, החלטתי לברר מי היא. הלכתי לשדה תיעופה ושאלתי אותם. אחרי הרבה זמן, הם הצליחו לברר ואמרו לי שכתוב להם שהיא במוטל אחד, דיי נחמד דווקא. אז הלכתי לשם. חיפשתי אותה ככה בכל מקום, במוטל שאלתי אותם, אבל בגלל שלא ידעתי איך קוראים לה הכל היה קשה יותר. אחרי שחיפשתי כל היום, ישבתי על המדרכה מדוכא עוד יותר ממקודם. רציתי לתת לעצמי כאפה, על זה שאני כלכך אידיוט. התחלתי ככה אפילו להזיל דמעה, על זה שאני עובד בעבודה מפגרת, ואפילו בחופשות אני לא נהנה יותר ושהחיים בזבל. אבל פתאום ראיתי מישהי שוכבת בצד השני של המדרכה. זו הייתה היא.

היא הייתה מלאה בעיתונים, מסכנה כזו, אז ניגשתי אליה. נגעתי בה ככה. "היי, זו את! מהמטוס!". היא קמה והסתכלה עליי במבט כזה. היא חיבקה אותי. היא באמת שיגעה אותי. "מה קרה לך?", שאלתי. "הימרתי פה קצת… איבדתי כסף. אבל זה בסדר, אני אשיג עבודה בקרוב. חיבקתי אותי חזק ואמרתי לה שתבוא איתי, ושאני אדאג לה, ושכל עוד היא תיהיה איתי הכל בסדר. אז הלכנו לדיינר המחורבן שהייתי בו בפעם הראשונה, והם אפילו זכרו אותי. שאלתי אותם איפה אפשר לישון פה בזול, כי אפילו לי כבר התחיל להגמר הכסף. אז איזה לקוח ליידינו, גיינגסטר כזה, אמר שהוא נוסע לכמה זמן ובשביל תשלום מכובד הוא ייתן לנו לישון לו בדירה. אז הסכמנו. לקחתי את המפתח והתחלנו לצעוד לכיוון בית הדירות הזה.

נכנסנו והכל היה מחורבן. זה היה בקומה האחרונה. היה גג רעוע ודל חורקת ומיטה מלאה באבק. השירותים היו מסריחים כמו חרא וכך גם כל הדירה. היה גועל נפש באוויר שהיה אפשר להרגיש כשנכנסים, אבל לא פתחנו חלון, לך תדע, אולי הוא עוד ייפול למטה. אז שכבתי במיטה וחשבתי על הכל, והיא לידי, מסתכלת עליי במבט כזה. חיבקתי אותה חזק חזק, ואמרתי לה שאני אוהב אותה, באמת באמת, הכי בעולם. היא חיבקה אותי גם חזק. היא שיגעה אותי. אז ככה נשארנו שם כל הלילה, וגם כל היום אחר כל, וכל הלילה אחר כך, וככה איזה שבוע, עד שהחלטנו לחזור. לפני שיצאנו, שאלתי אותה איך קוראים לה בכלל, והיא צחקה ממש הרבה, וגם אני.

בטיסה חזרה, היא אמרה שהיא תגור איתי, ונתחתן כשנחזור לארץ.

להתחתן. ככה. היא שיגעה אותי, האישה הזאת.

ואז היא קמה ואמרה שהיא הולכת להזדיין בשירותים, ושמישהו בטח יבוא.

אז, היא נכנסה לשירותים.

אני הוצאתי מהר מהר את הפנקס הקטן שלי.

"השפן חוזר הביתה, עם שפנפנה שאוהבת שוטרים".

היא שיגעה אותי.

~הולדר.

אני רוצה להזכיר שוב,

שלא יהיו פה איזהשהן מחשבות שמקשרות את הכתוב אל הכותב.

מה שכתוב פה לא קשור בהכרח למה שהיה או משהו כזה,

בטח לא משהו שהיה איתי.

נדבר יו! מחר נוסע חזרה.