דמיינו לכם שקט.

כמו שמתחילים סרטים מסטוריים כאלה. מסך לבן, ובתוכו צף אדם ומסתכל על הכל. אתה קצת מתעצבן כי המצלמה מצלמת רק אותו ואת הלבן סביבו, אבל לא את מה שהוא רואה, לא את הלבן האינסופי דרך העיניים שלך. דמיין שאתה שוכב שם בנחת, כשסוףסוף יש לך שקט ומנוחה. אתה יכול להרגע במקום בלי זמן, רק אתה והכלום שמסביבך. פתאום הכלום מתחיל להמלא בכל מני דברים. הם שחורים וקטנים ואתה לא בדיוק רואה מה הם, אבל הם מתרבים. הם מתרבים ומשטלתים על הלבן והורסים אותו לגמרי, ואתה מפחד כמו שבחיים שלך לא פחדת. אתה מפחד ליפול לידיים שלהם. אין לך שקט יותר, אין מנוחה, והכל הפך לשחור.

אז אמא נכנסת לחדר וקמתי. "חמודי, הגיע זמן לקום לביתספר", היא אמרה. היה לה חיוך על הפנים. כשהיא אמרה שהזמן לביתספר, קמתי ישר. אמרתי לה בוקר טוב ושאלתי איך עבר עליה הלילה, ואז הלכתי להתקלח. אחרי מקלחת בוקר מהירה, צחצחתי שיניים, הסתרקתי, והתלבשתי. לבשתי את החולצה האלגנטית שאבא שלי קנה לי בחו"ל מזמן. לקחתי את התיק שלי, ויצאתי בית הספר.

זה היה תחילת השבוע האחרון בבית ספר. שנאתי את בית הספר. אבל הכי שנאתי את הילדים בבית הספר. הסתובבתי בבית הספר בקומה העליונה והסתכלתי על כל התלמידים האלה. מדברים על אותם דברים, צוחקים מאותן בדיחות. הפרצופים שלהם ריקים, והראשים שלהם חסרי מחשבה. כולם נפגשים בחבורות שלהם, מתחילים עם בנות באופן חסר טועלת ומטומטם, נותנים ייחוס גדול מדי לבנות, ואז נפגעים מהן. הכל כלכך צפוי אצל האנשים האלה, שנחמדים לכולם כדי ליהיות מקובלים יותר. שנאתי את כולם.

אמא אמרה לי פעם, שכשאף אחד לא בנאדם, תיהיה אתה הבנאדם. לא היו לי המון חברים, אולי אחד או שניים, וגם הם לא באמת חברים שלי. אמא ואבא שלי האנשים הכי חכמים בעולם. הקשבתי לעצה של אמא שלי והחלטתי לא להקלע בתוך כל החברה הנורמאלית שאנשם בה. בגלל זה גם לא הייתה לי חברה אף פעם, והאמת היא שזה באמת לא הפריע. הכל תלוי בגישה שלך, ובייחוס שלך, ככה אמא אמרה. אמא שלי באמת חכמה.

אבל הכי שנאתי, את האנשים המוזנחים האלה. שחכתי כבר איך מכנים אותם, אבל שנאתי אותם הכי הרבה. כאלה אנשים שהיו שונים מכולם, כאלה אנשים שעלו איכשהו לראש המעמד החברתי וניהלו את כולם. הם היו הכי טפשים וניהלו את כולם. כולם סגדו להם, והם נחשבו למלכים בעייני כל החברים. זו הייתה תקופה כזאת. שנאתי את הילדים האלה כלכך.

יום אחד הלכתי לי בבית הספר כשאחד כזה, "מנהיג", הוא בא אליי ושאל אותי אם יש לי חברה במבט מזלזל. הוא חשב לעצמו בלב שאני בטח מבואס כלכך, אבל באמת שזה לא הפריע לי שהאידיוט הזה מתלהב לי שהוא שם על בנות יותר מדי והן משחקות לו בחיים. אמרתי לו שאין לי חברה, כי בנות זה דבר שלא שווה להתלהב ממנו. הוא הסתכל עליי במבט מזלזל כזה. שנאתי אותו כלכך. "מה קרה לך?! אתה יודע איזה כיף זה בנות? במיוחד אם הן שוות כאלה, אתה יודע". התחלתי ללכת ממנו לכיוון הכיתה. אידיוט.

חשבתי שלא מגיע להומו חלול המוח הזה שיחשבו שהוא משהו. רציתי להרוג אותו. רציתי ליהיות מקובל סתם כדי לרדת עליו בחזרה. רציתי, אבל ידעתי שזה לא ייקרה. סוף בצפר התחיל להתקרב. ואני רק שנאתי אותם יותר ויותר. יום אחד כשהסתובבתי ברחובות, מצאתי אנשים באיזה ארגון שהאשימו את הסוג הזה של האנשים בהרבה דברים. הם הסבירו לי למה הם לא רק אחראים לזה שכל החברה תפעל בצורה מסויימת, שאדם בלי בנות הוא "חנון". הם הסבירו לי למה הם הורסים את העולם. למה הם חארות של אנשים ובגללם כל התרבות התפתחה בצורה הזאת.

סיפרתי לאמא שלי את כל הסיפור. התעצבנתי שלא עושים משהו נגד המוזנחים רק בגלל שיש דמוקרטיה ושוויון זכויות. חשבתי לעצמי ששוויון זה לא הוגן. האנשים, האנשים שמתחילים עם בנות כי זה מגניב, שמעשנים, שעושים חיוכים לכולם כדי להתקבל יותר, שיוצאים עם בגדים יוקרתיים כדי שאנשים יאהבו אותם יותר, הם שווים פחות מכולם, כי הם מפגרים. חשבתי שהאנשים האלה בארגון. הלכתי אליהם ביום למחורת ואמרתי שאני רוצה להצטרף. ביום אחר כך הרצתי בבית הספר על הנושא, אבל אף אחד לא הקשיב וכל האלה, המוזנחים, התחילו לעמוד ולצרוח עליי מהקהל, ואחריהם כל הקהל. כלכך התעצבנתי עליהם, שאפילו לדבר הם לא נותנים. איזה אחד מהם עלה לבמה והתחיל להגיד במקרופון שאני הומו בתול שפתיים. לא יכולתי לעמוד בזה, שנאתי אותו כלכך.

הרמתי את הכסא שישבתי עליו ודפקתי לו בראש. כנראה זה היה ממש חזק כי הוא שכב מדמם על הבמה. ניידת לקחה אותי בעזיקים, כשבדרך ראיתי את חברי הארגון שהסתכלו עליי בהערצה. יום אחד כולם ייסתכלו עליי בהערצה. יום אחד אני אהיה המנהיג ולא החארות האלה. במשפט הפסדתי, גרמתי לו נזק דיי רציני. משום מה אפילו לא הרגשתי רע. הרגשתי טוב שאני עוזר להציל את החברה, הרגשתי כמו מושיע.

נכנסתי לכלא וישבתי ליד אסיר. התחלתי לכתוב ספר.

"מה עשית?", שאל האסיר. אמרתי שנתתי מכות לילד מוזנח כזה.

הוא כנראה ידע את השם שלי כי היה כתוב אותו על הדף הראשון של הספר שכתבתי.

"איך קוראים למוזנחים האלו?", שאלתי אותו. עדיין לא זכרתי איך מכנים אותם.

"יהודים." הוא אמר.

הושטתי לו את היד.

"אדולף היטלר".

~הולדר.

היה היה איש, בארץ רחוקה רחוקה.

האיש היה מאוד מדוכא מהחיים שלו. הוא היה אדם ממוצע שגר בבית נחמד. בן בסביבות ה30, רווק, עם משכורת ממוצעת. הוא הלך לעבודה כל יום, והביא כסף. הוא לא אהב את העבודה שלו. הוא היה שם הרבה, בעבודה, הוא השקיע הרבה בשביל לקבל עוד כמה גרושים. לא שילמו שם הרבה כסף. בגלל שהיה שם כלכך הרבה, בקושי נשאר לו זמן לעצמו. כשהיה לו זמן לעצמו הוא ניסה לעבוד על איזה פרוייקט שהוא המציא, משהו שקשור ללמצוא את אלוהים, אבל לא היה לו המון זמן לזה. אחרי כמה זמן ככה, הוא גם איבד את החברים שלו, למרות שזה לא הפתיע אותו, כולם כבר היו נשואים, וכשאתה עובד ונשוי כבר אין לך חברים יותר. כן, אולי אתה נפגש עם ההוא מהצבא לארוחת ערב, אבל זה לא אותו דבר, אתה יודע. הוא גם רצה אישה, אבל לא ממש הלך לו. לא רק שלא היה לו הרבה זמן להתעסק עם זה, הוא גם הרגיש שאף אחת לא יכולה לאהוב אותו באמת. לא שהוא חשב שהוא כלכך נוראי, אבל אף פעם לא היה לו את מה שהוא רצה. מישהי שהוא יאהב והיא תאהב אותו וכל החרא הזה שתמיד מדברים עליו בטלנובלות שלא נגמרות בחיים.

האיש ניסה לדגול בשיטה שצריך להעריך הכל, אבל זה לא מספיק. לא עניין אותו שיש אנשים יותר מסכנים ממנו, זה לא דבר שעודד אותו במיוחד. הוא ראה מסביבו רווקים בני 70 שחיים לבד. זה מדהים שכשמשהו קורה לך, או שאתה מפחד ממנו, פתאום אתה רואה שכולם כאלה. הוא חשב על להתאבד כמה פעמים, אבל לא באמת היה לו אומץ. הוא לא יכל לחשוב שהוא עומד לחיות כל החיים ככה, כשהוא הולך לעבודה וחוזר הביתה לבית ריק מנפש חיה, כשבלילה הוא חולם על אישה שתופיע, ומתגעגע כל שנייה לחברים שהיו לו.

אבל יום אחד, משהו הצליח לאיש בפרוייקט ההוא שהוא עבד עליו. הוא שילב כמה חומרים מטורפים ונתן להם מכות חשמל ובסוף הוא ראה איזה שד כזה. "אתה אלוהים?", האיש שאל את השד, אבל השד צחק ואמר שמשהו כזה. האיש התחנן לשד. הוא אמר לו שהחיים שלו בזבל, ושהוא רוצה ליהיות אדם אחר, אדם מאושר יותר. "מה אתה רוצה ליהיות?", שאל השד, והאיש אמר שהוא רוצה ליהיות עשיר. כשיהיה לו כסף הוא יוכל להפסיק לעבוד, והכל ילך לו חלק.

פוף. הוא עשיר. האיש שמח, והתפטר מהעבודה. רק מהכסף של הריבית ביום הוא שכר מלון ענקי וקנה מכוניות ואכל במסעדות יוקרה. אבל כשהאיש הלך להפגש עם אישה, כשהוא חשב שסוףסוף הולך משהו, הוא הבין שהיא רק כתבת שמנסה להוציא עליו מידע. החברים שלו, לשעבר, גם הם ביקשו ממנו כל מני הלוואות, והם התעצבנו כשהוא התעצבן. חוץ מזה, הוא גילה שכשאתה עשיר, כולם מנסים לדפוק אותך. הבנקים והחברות וכולם, הם רוצים לקחת ממך הכל. הוא גם היה צריך לצחצח שיניים, ועדיין החברים שלו עבדו, ועדיין אישה לא הייתה לו, ועדיין סיפוק הוא לא מצא. האיש ניהיה שוב פעם עצוב, וייצר את החומר שלו עוד פעם. השד יצא. "שוב פעם אתה?", הוא שאל. האיש הסביר לו שהוא עדיין מדוכא, ורוצה להפוך למשהו אחר, הוא רוצה ליהיות נשוי.

פוף. הכסף נעלם והופיע שם אישה. אישה יפיפיה שתמיד כשהוא הגיע הבייתה היא חיכתה לו שם ונתנה לו נשיקה. כשהוא היה עצוב היא ניחמה אותו, כשהוא היה לבד היא הייתה איתו, וכשהוא היה חרמן היא מצצה לו. הכל היה מושלם עד שהוא ראה אותה מדברת בטלפון יותר מדי. הוא פחד שהיא בוגדת בו, כי הוא לא האמין שמישהי יכולה לאהוב אותו. יום אחד הוא צוטט לשיחה שלה, אבל היא גילתה את זה והתעצבנה שהוא לא סומך עליה. הוא גם התעצבן, והם שניהם רבו, והיא עזבה. הוא חשב עליה כל היום וכל הלילה, וכל הזמן היה עצוב נורא שהכל הלך לו. אפילו כשהיא חזרה הוא חשב כל הזמן מה ייקרה אם היא תעזוב שוב. הוא התחיל להכנס לפרנויה והחיים שלו סבבו סביבה. הוא לא יכל עם זה יותר. הוא ייצר שוב את החומר. השד כבר היה מעוצבן הפעם. האיש הסביר הכל ואמר שהוא עדיין לא מאושר, ורוצה ליהיות ילד קטן בן 4. הרי ילדים הם הכי מאושרים בעולם.

פוף. האישה מתה, והוא בן 4. בלי עבודה ובלי בית ובלי כלום. הוא היה שמח מכל דבר, כמו ללמוד משהו חדש, או שאבא הרים אותו גבוהה. הוא הלך כל יום לגן ובילה כל היום בלשחק עם החברים שלו שם, ולבנות מגדלים, ולעשות שטויות, כשאף אחד לא יכול להאשים אותו על הדברים הרעים שהוא עושה. אבל יום אחד האיש רצה שוקולד. אמא ואבא לא רצו לתת לו, הם אמרו שזה לא בריא. סך הכל כנראה סתם לא היה להם כוח אליו או שהם התקמצנו, אבל הוא לא יכל לעשות שום דבר בנידון. הוא צרח עליהם שהוא רוצה שוקולד! אבל הם אמרו שלא ושקט. הוא רצה להכין את החומר שוב, אבל לא יכל לעשות את זה כשהוא ילד קטן כלכך. הוא ישב על הרצפה ובכה.

פוף. הוא קם מהמיטה. חלום משוגע היה לאיש. הוא סגר את השעון המעורר והלך להתקלח לקראת עוד יום עבודה. הוא שתה את הקפה באיטיות וחשב על הכל. הוא חשב על החיים שלו, ושל כל שאר האנשים בעולם, והבין שאולי כל החיים קשים כי ככה זה, ואי אפשר פשוט לגור ליד ים עם חברים ואישה, כמו שפינטזת כשהיית בקולג'.

הוא נסע לעבודה ובדרך חשב שזה אולי קצת מאוחר,

אבל הוא פשוט היה צריך לבקש מהשד ליהיות מאושר.

~הולדר.

מה אני רוצה?

אני רוצה ליהיות חופשי.

אני רוצה להלך לי ברחוב להנאתי,

לעשות רק מה שעולה ברא שלי,

בלי שיגידו לי מה טוב בשבילי.

אני רוצה לטייל ביערות,

בלי בית ספר, שיעורים, ומחוייבויות,

אני רוצה גשם ושיערות ורוחות,

ואוויר קריר, כשכיף ליהיות.

מה עוד אני רוצה?

כסף בכמויות.

שאני וכל השאר נוכל לבלות ולהינות,

בלי לעבוד ולהסתכל כמה זה אמור לעלות,

ושכולם ייסתכלו עלינו זורקים כסף ברחוב.

על שום דבר יותר לא מתקמצנים,

אוכלים כמו שמנים ובחיים לא חושבים,

מה יהיה עם העתיד ומה יהיה בלימודים.

ומה עוד?

אני רוצה אישה יפה.

לא באמת איכפת לי מי, ואיך, ומה.

ילדה יפיפיה וחמודה שאוהבת אותי נורא,

וגם אני אותה.

שהיא תיהיה מושלמת כמו ג'וזי מבלינק,

שנוכל לעשות כל מה שבראש בלי שזה יימאס ויהיה מעיק.

וגם אם אפשר,

שכולם יהיו שמחים.

שלא יהיו יותר רגעים עצובים,

שאנשים יושבים ובוכים על דברים שהם היו רוצים.

כי יהיה לנו הכל, לא ייחסר לנו כלום,

יהיה כל מה שרק נרצה, ושבחיים לא יהיה שעמום.

אבל עד עז, עד שכל זה יהיה,

תן לי רק מחברת ועט לכתוב את כל מה שקורה.

לכתוב את כל השטויות שרצות לי בראש,

שאין למי לספר אותם, שאת אף אחד לא מעניינות.

ואני יודע, שכל זה בחיים לא יהיה,

אני לא אשב עם כל מה שאני רוצה,

בלי לימודים ואנשים שטחיים,

ובלי אנשים עצובים ומעצבנים,

ומחוייבויות ועניינים.

אבל אתם יודעים, אני מנסה,

והאמת, רק מלכתוב ולפנטז, אני דיי נהנה.

~הולדר.