איזה מזל שיש את הבטן -

ירח מלא, נוצץ. העיניים שלי גם הן נוצצות, אני לא יודעת למה. ספק מהמראה, ספק מבכי. זה לא שעצוב לי.

יש ריח נעים באוויר, של גשם שירד עכשיו. והכל חדש, נקי, שטוף. איפה אני? הכל כאן מלא בעצים, הגזעים שלהם עבים, עם שורשים עמוק באדמה. ענפיהם מסולסלים,ממש כיצירת אמנות. וקר לי קצת בחוץ, עם גופייה לבנה ומכנסיים קצרים. הצל נופל בצורה כמעט מושלמת על הענפים של העצים, הכל חשוך ורק הירח מאיר את הכל. הכל נראה כאילו הועתק מאיזו אגדה. אבל זאת לא אגדה, הכל כאן כל כך אמיתי. מוחשי.

אני יושבת על כמה סלעים, סלעים אפורים. הם קרים מאוד. רגלי נוגעות באדמה, אני יחפה. החול קר גם הוא, וקבוצת עשבים ירוקה מבצבצת מתחת לסלע.

נשכבתי שם, על האדמה הקרה. אני נמצאת שם בכל נפשי. עוצמת עיניים, מקשיבה לקולות: קולות הרוח והצרצרים שיוצרים ביחד מין מנגינה מופלאה, עם מילים. הם שרים לי שלא אפחד, שלא אבדה לי הדרך, שאני במקום הנכון. הקול שלהם כל כך נעים. מנגינה שאין כמוה, קול מופלא.

אני פוקחת את עיניי ומתיישבת. אני עדיין על החול. זולגת לי דמעה, אבל לא מעצב. גם לא מהתרגשות. אני רואה מטושטש, אבל מצליחה להבחין בדמות מרחוק. בעצם, אני כבר לא בטוחה שזו דמות, היא דומה לפרפר. היא עפה. יש לה כנפיים גדולות ומפוארות, ממש יפהפיות. היא מתקרבת אליי, אני מבחינה ביותר ויותר פרטים. זה לא פרפר, זאת פיה. בדיוק כמו שציירתי פעם במחברת, עם מחוך וחצאית שמתחברים לשמלה מיוחדת, שיש רק לפיות. מגבה הזקוף יוצאות שתי כנפיים ענקיות, גודלן כמעט כפול מגודלה. ושיערה כה יפה, ארוך וחלק, מונח בדיוק בצורה הנכונה. אבל מה שבולט בה, הוא החיוך שלה. שיניים לבנות, וחיוך שלא נראה כמוהו. חיוך שלעולם לא שוכחים. חיוך שמסוגל לרפא גם את החולה ביותר, ולמלא גם את החלול ביותר. היא יפה, אור הירח מאיר על פנייה העדינות והשקטות. היא מסתכלת עליי, ישר לתוך העיניים. היא כלל לא מתרגשת, כאילו ידעה שאני באה, כאילו חיכתה לי.

היא כבר קרובה כל כך, עומדת על גזע עץ שמולי. לא מדברת, רק מחייכת. גם העיניים שלה נוצצות. עיניים חומות בהירות, קטנות ושובבות, בורקות.

היא שרה. קולה מתנגן ביחד עם קול הרוח והצרצרים. יש לי הרגשה שאין מנגינה יפה מזו, שאין שיר יפה מזה. קולה כה רך וחם, אולי אפילו אלוהי.

אני מבינה איפה אני. זה העולם שלי. אני בניתי את כל זה, בניתי בשבילי ["אני אבנה לי עולם אחר.תבחר - איתך הוא יהיה טוב יותר"?]. בניתי אותו כדי שיהיה לי לאן לברוח, מפלט. אני יכולה להיות כאן עד שאשלים עם העובדה שהעולם הזה לא קיים, ואז הוא ייעלם.

בעולם האחר, תהיתי אם אני יכולה לעוף פה. ידעתי שאוכל, ידעתי שאני יכולה. רציתי לעוף, אני רוצה.

והפיה עכשיו, היא פורשת כנפיים ועפה מעליי.

ידעתי.

אפשר לעוף כאן.

מפרי מקלדתי, מתוך נפשי.

~עריכה:

כן. מחקתי את מה שכתבתי קודם.

פתאום זה נראה כ"כ לא רלוונטי.

אני לא רוצה לבכות [ולא משנה מאיזה סיבה לבכות. תאמינו לי, היא לא רעה]. אני רוצה לרוץ. אני רוצה שיהיה יום כזה, שלא ייגמר אף פעם.

אני מחייכת.

למה? כי הבנתי כ"כ הרבה דברים, וטוב לי. ולא, אני לא אשים כאן סמיילי. כי סמיילי לא יביע כלום.

את מה שכתבתי קודם [הסיפור או מה שזה לא יהיה] לא מחקתי. אני לא יודעת למה. אולי בגלל האובססיה הזמנית שלי לפיות, אולי.

אני אוהבת אתכם. את כולכם, כל אחד ואחת מכם.

3>

MARY JANE

[שעכשיו היא פשוט טלם]