השדים של הלילה יוצאים כבר לרקוד.

רגע אחד לפני משבר נוסף.

הלחץ הזה שלא עוזב אותך והקצב שהוא זז.

אי אפשר באמת להסביר את זה אפשר רק להכיר בזה,לדעת את זה.

המצב לא טוב,וכשאני אומרת לא טוב זה לא טוב,וכולם עכשיו נאחזים בעזרתו של השם,הם נאחזים בו חזק.

פתאום עולות הרגשות אשמה המזוהמות האלה ,שלא ישאירו אותך בחיים נקי.

אחרי מה שאמרת אחרי מה שדיברת,פתאום אחרי התפילות ,אתה נזכר להתנצל נזכר לאהוב.

בעיקרון תמיד אהבתי גם עכשיו אני אוהבת ,אבל עם הדאגה והכניסה ללחץ המעולל הזה ,הכאב רק הולך וגומר אותך.

הטלפון מפסיק לצלל כבר מאוחר,וחלק כבר בכלל לא כאן.מה שאומר שבמקום לדבר אפילו סתם יוצא לך לחשוב על זה להיתקע עם זה.

להחדיר לך את הטעות ולשנן אותה,לנסות לכפר ולהבין אותה.

עד שמגיע הרעידות שבגוף שלא עוזבות אותך נתקעות חונקות את הגרון כך שגם אם פתאום הטלפון יחליט לצלצל לא תוכל לענות לא.

זה לא הסוף אני יודע ,אני בטוחה אני יודע שיהיה בסדר .

אבל עדין,הפחד עדין לא עוזב אותנו.ועם הדחקה ,הוא גם בחיים לא יעזוב.

"אם תקשיבי חזק חזק,תוכלי לשמוע.

גם אם לא אדבר,ולא אגיב.

אם תקשיבי כך תכירי בי.

אני מספיק חזק בכדי להילחם."

עוד לא מאוחר להכיר בך.

סליחה.