לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג הפיקטיבי שלי


סוף סוף מקום שבו אני יכולה להיות עצמי, בלי פוזות, ובלי לחשוב כל הזמן מה יגידו...

כינוי:  קורונפלקס

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2008


אחרי שהבנתי שאחותי קוראת בבלוג הישן שלי, מגיבה ואף אומרת לי דברים כמו, היום הייתי בלוג שלך, הבנתי שאולי יש צורך לנטוש את הבלוג הישן, ואולי אף את ישראבלוג בכלל. אולי אני אעבור לתפוז. למרות שתפוז חרא. אי אפשר לעצב שם כמו שצריך. וכבר התרגלתי לישרא. ויש לי כאן די הרבה בלוגים.

לאחרונה פתחתי בלוג נוסף- בלוג ליצירות שלי. כל האנשים שסיפרתי להם על כך, לא התענינו במיוחד.

יניב- שבעבר היה רץ לעשות מנוי לכל בלוג חדש שלי שצץ, לא אמר כלום כשסיפרתי לו על כך. אפילו לא ביקש לראות.

 

אני מרגישה ששונאים אותי. בכיתה הכל סבבה, שם אוהבים אותי. שם כולם חברים שלי. אנשים מתקשרים לשאול אם אני רוצה סיכומים שלהם. היום אחד מהחבר'ה של הצבא מצא אותי בחדר האחורי של הסיפריה, איפה שאמורים ללמוד בשקט בשקט. אין לי מושג איך ולמה, זה החדר הכי צדדי בעולם, ואם אני הייתי מחפשת את עצמי- בחיים לא הייתי חושבת לחפש אותי שם.

אבל הוא מצא, והכל בשביל להביא לי סיכומים למבחן.

אז לשם אני תמיד ארגיש שייכת, אני תמיד ארגיש חלק. אני בטח אהיה מאוד עצובה כשזה יגמר בעוד שנה. זהו, יגמר, ונתחיל את החיים האמיתיים שלנו.

 

ובבית.... לפה אני לא שייכת. פה אני לא אהובה. אני אומרת לילה טוב, ולא עונים לי. למה שיענו? זו סתם טירחה.

אנחנו אמורים לעבור דירה בעוד חודש, לבית גדול וקר, שאליו אני עוד יותר לא מתחברת.

אני ממש לא קשורה לחיים האלה. השנתיים האחרונות היו השנתיים הכי קשות בחיים שלי. נכון, היו רגעים של שמחה, אושר וכיף, אבל אלה היו רק רגעים. רוב הזמן זה פשוט לא היה. היו לי שנתיים מאוד קשות וכשאני מסתכלת על העתיד שמחכה לי, כל ההמשך, אני פשוט מרגישה צורך עז לרוץ למגדל עזריאלי הקרוב למקום מגורי ופשוט לקפוץ. (לא באמת, תרגעו).

אני פשוט לא רואה את עצמי בתוך כל הסיפור הזה. אני כל כך לא שייכת לזה. אני לא רוצה יותר. אני רוצה להפסיק. לעצור, לקום וללכת. אני לא מתאימה פשוט לחיים מהסוג הזה. היה נחמד, התנסנו, גילינו דברים חדשים, למדנו הרבה, ודי. הגיע הזמן פשוט לעצור את הכל, לדעת מתי להפסיק. להפסיק ולהמשיך הלאה. למקום הבא, לחיים במקום אחר, אולי בארץ אחרת, בסגנון שונה לגמרי ממה שהכרנו עד עכשיו.

אני פשוט רואה איך זה מתפרק. זה מתפרק לי מול העיניים ואני לא עושה כלום כדי לעצור את זה. ואני יכולה. 50% מזה הם בשליטתי, ואני יכולה לתת את ה 50% שלי. אבל אני לא עושה את זה. אני כמו צופה מהצד על החיים שלי שמתפרקים, ואני אפילו מצפה לכך בקוצר רוח.

מה, אני רוצה שהחיים שלי יתפרקו?

נכון, יש את החלום הזה, בו תמיד הרקע ורוד, השמש זורחת, ילדים משחקים במרפסת, אבא שלהם מחייך אלי, אוהב אותי, ואני אותו.

זה נשמע טוב, נכון?

זה לא.

זה מפחיד אותי בטירוף.

זה מפחיד ובגלל זה אני רוצה ללכת. לעזוב הכל.

 

אבל אני אוהבת אותו.

נכתב על ידי קורונפלקס , 29/5/2008 23:44  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



45
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקורונפלקס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קורונפלקס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)