כינוי:
- Afrodita - בת: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 6/2008
התקף שוקולד...
אז ביומיים האחרונים זללתי שוקולד כמו שלא זללתי בחיים שלי,
אני מניחה שזה בגלל שאני אמורה לקבל, וזה כל פעם ככה.
וזה מעצבן אותי \=
אני כבר לא יודעת מה אני רוצה מעצמי ומאחרים,
כאילו ביקשתי מחברה שאמרוה להיות החברה הכי טובה שלי עזרה במתמטיקה,
והיא ממציאה לי כלמני תירוצים,
וזה ממש מעצבן אותי, אבל אני שותקת,
למרות שנאי יודעת שאם היא הייתה מבקשת ממני עזרה הייתי עוזרת לה גם אם לא היה לי נוח ומתחשק.
כאילו היא אומרת לי שחברה אחרת שלנו מתנהגת כלפייה בצורה לא הוגנת,
והיא מרגישה מנוצלת, והיא מתנהגת כלפיי בדיוק באותה הדרך,
ואני לא מבינה למה זה מגיע לי,
כי אני נותנת מעצמי בלי גבול, ואני חברה שלה עד הסוף,
אבל כלפיי זה לא ככה.
וזה פוגע, ואני שומרת את הרגשות האלו בתוכי במשך תקופה.
אין לי כוח לפתוח את זה ואין לי כוח לדבר על זה.
ואולי זאת אשמתי באיזשהו מקום.
ואולי הוא (3>) צודק, ואתן(3/>) לא חברות שלי עד הסוף,
ואיכשהו הצלחתן לשבור לי את הלב, אבל במובן הרע של המילה,
אבל אני שותקת וסופגת, הפכתן כבר לחלק ממני, וקשה לי לראות את עצמי בלעדיכן,
וזאת הייתה הבעיה הכי קשה שלי במשך כל שנות חיי מאז שנאי קטנה אני כזאת,
טוטאלית, או שנאי שונאת וזה עד הסוף,
או שאני אוהבת וזה עד הסוף,
ואם אני אוהבת בנאדם אני באמת אתן את כל כולי לאותו אחד, ולא יצפה לתמורה ולא יידרוש אותה,
ולא פעם ניצלו את זה.
וזה מתחיל להעיק עליי.
אבל איפשהו אני מרגישה שאם אני לא אהיה כזאת לא באמת יאהבו אותי.
ומה אני יעשה איתך?
אני לא מאמינה שתאהב אותי איי פעם,
באמת שלא מאמינה.
הינה דמעות מבצבצות להן, אבל ירדה לה רק דימעה וחצי,
אני לא יודעת מה עובר עליי בתקופה האחרונה אני לא מצליחה לבכות
וגם אם אני בוכה זה לדקה ולא זה לא ביטוי זה באמת ככה אשכרה 60 שניות ונגמר.
ילדה? לאן נעלמת? איפה את? תחזרי לעצמך!
ובחזרה אליכן (3/>) כן, אתן ששברתן את ליבי,
וזה אשכרה ככה לא אני לא לסבית צאו מהסרט,
אבל אתן 2 החברות הכי טובות שלי,
אבל אני לא באמת מרגישה חשובה,
לא במאת מרגישה מוערכת,
לא באמת מרגישה שאני תופסת אצלכן מקום בחיים, בלב
אולי ככה זה נועד להיות. מה אני יגיד.
שאני רק אתן מעצמי, בלי תמורה.
אני לא מצפה להרבה,
גם לא ביקשתי הרבה.
ביקשתי שתעזרי לי קצת.
אבל גם זה קשה לך, אז בסדר.
ואת? כל שיחה שלנו מסתיימת תוך 2 דק' ואז את אומרת שאת תחזרי אליי ולא חוזרת.
ואתה? אתה בחיים לא תאהב אותי, ואני יודעת את זה גם אם קשה לי להשלים עם זה,
אתה קר מדיי, מרוחק מדיי, ולא נוטה הכי ליצור איתי אינטרקציה, למרות מה שאני יודעת.
נמאס לי להיות אני,
נמאס לי מהעולם הזה,
מהאנשים האלו, האגואיסטים שיודעים לחשוב רק על התחת של עצמם,
ואתם יודעים מה? לא! אני לא אגואיסטית אני מסוגלת לדאוג קודם כל גם לאדם שנאי לא מכירה בשיט ואפילו לבנאדם שנאי לא סובלת אם אני ידועת שקשה לו.
תפסיקו להיות מרוכזים בעצמכם ובצרכים שלכם וברצונות שלכם ותתחילו להתחשב באחרים.
גועל נפש החיים האלו.
באמת שאני על סף התאבדות באמת שנמאס לי מהכל.
מהכל מכולם ומכלום.
ג מאימא שלי ומהפרצופים שלה של"אני עצבנית".
נמאס לי כבר.
חשבתי שלפחות היום נצא למסיבה, קצת להתפרק,
אבל לא גם זה לא.
העולם הזה פשוט דפוק.
נמאס לי, פשוט נמאס.
ושוב נחזור אלייך, אני באמת מרגישה מנוצלת,
אני בשבילך ברירת מחדל,
אני תמיד יגיד כן אם תבקשי או תרצי משו,
וזה נמאס עליי באמת שנמאס אני מרגישה כ"כ על הקרשים,
ואת אפילו לא שמה לב כמה את פוגעת בי.
וזה מעצבן.
ופוגע.
אבל אני לא מצפה כבר לכלום.
על ציפיות ויתרתי ממזמן.
עוד בתקופת גיל ה-8 שלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
