משחק המשאלות.

חשבתי שאני יכולה לכתוב תמיד, זה חלק ממני, לכתוב.

אבל יש תקופות כאלה שזה לא שם, שאני כותבת ומרגישה ויודעת שזה לא אמיתי, אני מכריחה את עצמי לכתוב ומפיקה סתם רצף של מילים שאמורות להרכיב שיר לא שנון במיוחד, מתחכם או מרגש.

כלום.

כשאני מאושרת זה הרבה יותר גרוע, זה הופך לצחוק, משהו עלוב, מגוחך. אני יכולה לכתוב פלאפים, הומור, אבל לא משהו שיגרום לאנשים לשרוק "וואו" בהתפעלות, לזכור את זה או לומר "וואו, זה עמוק" או כל דבר אחר, רק לגחך.

גם זה טוב, אני יכולה לעזור לאנשים לצחוק, להעביר את העצב שהם חשים בכמה מילים, אבל זה לא מחזיק יותר מידי זמן, חיוך אחד והלאה.

זה לא נשאר איתם, המילים לא נשארות איתם.

אז זו יכולה להיות היצירה הכי משעשעת בעולם אבל אני לא חשה שום קשר ריגשי למה שאני כותבת, זה הרבה יותר חזק כשזה משהו עצוב יותר, מדכא.

ויש רגעים שזה בא בבום, הכל ביחד. עצב, דכדוך ואני מרגישה צורך לכתוב, דווקא ברגעים שאני הכי מפורקת, שבורה וכואבת אני מושכת אליי את המקלדת ומתחילה להקליד מילים שאמורות לשקף את מה שאני חשה ותוך כדי דוקרת את עצמי, יותר ויותר ונכנסת לזה.

נכנסת לזה מידי.

ואז, כל היצירתיות כאילו מתמקדת בתוכי, במקום אחד, אני לא יכולה להתעלם מזה, זה חזק ממני, אני יושבת וכותבת וכותבת מעצב, מכאב,

סיפורים עצובים שגורמים הזדהות, לרוב- לאנשים עצובים, או לאנשים עצובים שלא מודעים לזה, או לאנשים שהיו עצובים בעבר.

אני הכי מצליחה לכתוב כשאני עצובה, אומרים שזה כישרון, דבר מבורך וכל הבולשיט הזה אבל אני מרגישה שזו קללה.

היצירות הכי גדולות נכתבות דווקא כשאני הכי שבורה מבפנים, אז אני יכולה לגרום לאחרים את מירב ההנאה, לקרא את מה שהם ציפו לקרא.

אני תוהה למה אנשים מצפים ממני לכתוב תמיד סיפורי זוועה סוריאליסטים, זה כ"כ חלק ממני עד שכשאני כותבת משהו עליז לשם שינוי זה נראה מוזר, לא קשור, חריג?

אני מקללת את הכישרון הזה לכתוב, אני מקללת את ההנאה שזה גורם לאנשים אחרים, ההתלהבות מהמילים שאני כותבת ברגעים שהם אני מייחלת אל המוות.

למה אני צריכה לכתוב דברים מדכאים שיגרמו לאנשים לשרוק בהתפעלות בזמן שאני רוצה למות?

מעבר לזה,

פעמים רבות כל כל אני רוצה לכתוב, זה לא עובד. אז אני אומרת לעצמי "לא נורא, כבר יקרה משהו שיהרוס אותך" וזה קורה, ואני כותבת.

זה תמיד קורה ואני כמעט תמיד כותבת.

אני מרגישה שאני מזמינה את העצב, את הדיכאון, מחכה להם ונעזרת בהם כדי לכתוב, כדי לתאר רגשות שמעולם לא הכרתי.

זה כמו לחכות שמישהו יזרוק אותי בשביל שאני אוכל להכיר את ההרגשה, שאני אוכל להזדהות עם עוד משהו שגורם עצב לנערות אחרות.

זה כמו לחכות שמישהו חשוב לי ימות, כדי שאני אוכל להזדהות עם הדמויות שאני כותבת, לחיות אותן או להרוג אותן יחד איתי.

ואני מרגישה מטורפת, פסיכית, מטומטמת ומוזרה.

אני באמת רוצה להרגיש מאושרת אבל זה קשה לי, קשה מידי. אני לא מבינה למה, כ"כ הרבה אנשים מאושרים בקלות, ואולי רק מעמידים פנים שהם כאלה.

אני יודעת שאני נראית אדם מאושר מאד, "מלא חיים" זה לפחות מה שהרבה אנשים נוהגים לומר. זו הסיבה לכך שהרבה בנים בחרו לצאת איתי ונעלמו לאחר שגילו את אני האמיתית מידי. המדכאת והמדוכאת.

כשאני מאושרת אני לא יכולה לכתוב, חשוב לי לכתוב, זה הפך חלק ממני, המילים אירחו לי חברה בשעות הקשות ביותר, בבדידות שסגרה עליי כ"כ הרבה.

וכשאני מאושרת אני מרגישה שאני בועטת בהן, מזלזלת בהן ובכ"ז, הרצון לכתוב תמיד בוער בי, אולי פחות מאשר ברגעים היותר קשים שלי.

אני לא בטוחה אם הכישרון הזה דבר טוב או רע,

אם הוא בונה אותי או רק הורס אותי, מכלה אותי מבפנים.

מצד אחד אני שונאת את הצורך הזה, אני שונאת לגרום הנאה לאחרים כשכל כולי מפוררת.

מצד שני אני יכולה להפיק משהו מהדכאון, הוא לא מתבזבז סתם ככה, אבל אולי ע"י המילים אני מאריכה אותו לשווא, אני מזינה אותו,

אני פשוט דרמטית מידי, אני לוקחת דברים קשה, חזק מידי.

אני פשוט טעות בייצור.

רציתי רציתי רציתי
לנסות, לרצות.
ניסיתי.  וניסיתי- לחיות.

ועכשיו, אני עומד מול כולם
הכלום ממלא את העולם
שאני יצרתי.
ואני מודה. אני מרים ידיים.
נכנע. נכנע. נכנע.