משחק המשאלות.

אני ממלאה דפים על גבי דפים, מחברות, כרחים. מלאי מחשבות, תובנות, חלומות. פעם חשבתי שזו הדרך שלי לבטא את עצמי,

להבין את הילדה הזו שהייתי ואת מי שאני היום.

אבל עכשיו אני יותר מבינה שבמחברות שלי יש מסר, אפילו צוואה,

אני משאירה אחריי מילים, לא לעצמי, לאנשים שיקראו אותי.

אולי זו רק עוד מניפולציה להמשיך ולחיות גם אחרי שלא אהיה עוד, או שאגדל. שבן הדפים לפחות, אני אקרא על הילדה שהייתי,

מאוחר יותר, במחברות הפחות ישנות וחבוטות, על הנערה שאני ואולי, אולי אני גם אזכה למלא מחברות על האישה שאהיה...

יש בי מן פחד,

למות יום אחד. פתאום.

תאונת דרכים, או כל דבר אחר. פשוט לא להיות עוד, ואף אחד, אף אחד לא ידע עד כמה אהבתי אותו.

קשה לי להגיד לאנשים שאני אוהבת אותם. אבל בן הדפים האלה, כתוב שם.

וכל כך הרבה דברים שרציתי לומר או לא העזרתי לספר, הרבה סודות שהם שלי, אני לא רוצה לקחת אותם איתי לקבר. אני רוצה שיידעו, שיקראו.

ומצד שני,

מה אם הם לא יבינו על מה כתבתי,

לא יבינו על הילדה המוזרה הזו, או המטומטמת, המשעממת.

מה אם הם ישתו קפה בשלווה ויפהקו קצת בזמן שהחיים שלי מטיילים להם בן האצבעות.

זה מפחיד אותי.

אני לא בטוחה אם הייתי רוצה שמישהו יקרא את היומנים שלי או לא יקרא. אני יודעת שהם בשביל משהו,

אם לא בשביל אחרים אז בשבילי. כמו שכתבתי, שאני תמיד אזכור מי הייתי, שאני אוכל להתרפק על זכרונות טיפשיים ועל סצנה משיעור תנ"ך, אז, בכיתה ט'.

אפילו עכשיו אני נהנת לקרא את היומנים היותר ישנים שלי ומרגישה זקנה כל כך...

טוב,

אין פוסט בלי שיר, כמעט. ואם כבר, שיר שקשור לנושא וכמובן, נכתב בהשראת המחשבות הנ"ל (כרגיל בלשון זכר, אני באמת צריכה לברר את הזהות המינית שלי :S)

עם כל שנה שחולפת
נשארת מחברת אחת
את הכל היא מתעדת
באותיות רותחות של דם.

והדפים הריקים, הערומים
יעידו על חיים מחוקים
בא ונשרוף את כל היומנים
נכבה הוכחות לחיים אבודים.

ודף אחד, ניצל מאש
נושא עדות של מוות.
היה אדם, היו חיים
שביב של אמת כואבת.

אבל אני איני כאן,
נשארתי חי בן הדפים.
זה לא הוגן, זה מכוון
ניירות על חיי מחפים.

אבל אני, איני רוצה
שחיי יתגלגלו בן ידיים
תשמיעו שריקות, תתפעלו
משקיעה שבין הערביים.

תקראו, הייתי ילד פעם.
תקראו, איך נשבר ליבי
תקראו, עוד התפרצות של זעם
ואיך נישקתי את ההיא.

ועוד שנה נמחקת
נקראת על כוס קפה לוהט
איך השנאה את ליבי לופתת
והכעס את ליבי מעוות.

והדפים הרטובים,
ספוגי דמעות יבשות.
יעידו איך גדלתי,
בן שנאה לאהבות.

ואיך ליבי רעד,
כשכתבת לי על הסוף
איך גופי מעד
כשהכאב החל לשרוף.

ואיך גדלתי, עוד
נהרס ללא הכר
הזדקנתי עד מאד
בגוף של נער מתבגר.

תקראו, איך היא נעלמה
תקראו, אהבתי העלומה.
תקראו, אהבתי פעם,
לפני שהתמכרתי לשנאה וזעם.

תקראי, איך אהבתי,
תקראי, איך רציתי.
תקראי, חיכתי. חיכיתי.
תקראי, הייתי נותן לך הכל
תקראי, אני כבר לא יכול למחול.

ועכשיו את לא כאן,
ואני כבר אינני.
עכשיו אני רק יומן
שצועק שהייתי...

בבקשה, תזכרו להגיב גם על השיר ולא רק על החפירה למעלה ;-)