משחק המשאלות.

"למד אותי למות
תראה איך שאלמד
או תן לי שאמשיך לחיות לעד..."
ליפול- היהודים.

- זה אמור להיות הומוריסטי (וקצת מטומטם), ראו הוזהרתם-

הרוח שרקה בחוזקה, מכה באכזריות על החלונות המוגפים, הוא פיהק, ניער את רעמת שיערו וניגש לסגור את החלון שנפתח בטריקה.
צללים חשוכים הבליחו ונעלמו על הקיר בדיוק כשמוזיקה לא טבעית, שקטה וצורמנית מלאה את האויר.
הוילונות קרסו באחת בדיוק כשהוא בא לסגור את החלון, ללא הצלחה. משהו נע תחת החלון הוא הרכין את ראשו מטה והביט אל החצר הרחבה כשלפתע-
"בוווווווווווווווו!"
"הו לא, לא שוב!" הוא רטן ופיהק.
"אני רוח הרפאים מפחידה ביותר ביקום!" קראה בגאווה רוח רפאים- טוב, הכי-מפחידה-ביקום.
"אני משקשק ממש. עכשיו אפשר לחזור לישון?" הוא שאל את ערמת הסדינים שריחפה כמה סנטימטרים מעל הרצפה.
רוח הרפאים נעצה בו מבט פגוע מבעד לשני חורים שנחתכו בסדין הלבן "אתה יכול לפחות לפרגן! אני רק מתלמדת!" היא הטיפה לו ופנתה לרחף החוצה אגב קריאות "אוווהוו..." שורקניות במיוחד.
"קר לך?" הוא שאל בסרקזם מנפנף בשמיכת צמר עבה.
"לא." היא ענתה מופתעת. "למה חשבת?"
הוא גלגל את עיניו "את יודעת, כל ה"אווו" הזה מזכיר לי את אחותי, שתהיה בריאה, זיכרונה לא לברכה  שנהגה ליילל בלילה שקר לה.
הרוח נעצה בו מבט מבין ולפתע התקרבה אליו באטיות "אוו, מסכן שלי..." היא לחשה וטפחה על גבו בהזדהות.
"זה בטח היה נורא..." דמעות נוצצות הכתימו את הסדין הלבן.
הוא הביט בה מופתע והרים גבה.
"מה קרה, ראית רוח רפאים?" היא שאלה בטמטום למראה מבטו המופתע ופרצה בצחוק פעמונים. הוא נאנח.
"אתה עצוב?" היא לחשה כשנזכרה בנושא הכאוב.
"לא, בקטנה." הוא ענה לה  "את יודעת, היא הייתה טעימה מאד, עד היום אני זוכר את טעם בשרה הרך... ממ...נורא נהניתי לנשוך אותה, חבל שקצת נסחפתי... היא הייתה יכולה להיות אשת זאב מוכשרת ממש..."
"אוו! אתה כל כך אכזרי!" קראה הרוח בכעס. "אתה יודע כמה זה נורא למות?!"
"לא." הוא ענה מגחך. "אני מניח שאת מכירה את ההרגשה מקרוב..." הוא ממלמל. היא נעצה בו מבט פגוע וריחפה משם במהירות.
"הלוואי שתמות!" היא צווחה מסף הדלת בדיוק כשנער עם עור לבן כשיש התנגש, כלומר, עבר דרכה.
הנער הביט אחרי הרוח הפגועה במבט מהורהר וצעד פנימה.
"עוד מעט הירח המלא..." הוא לחש והביט אל מעבר לחלון.
"אכן כן אחי!" אמר איש הזאב בהתלהבות והביט אל חצי הסהר שנשקף מעבר לחלון.
"דם..." לחש הנער. "ציד!" קרא הזאב.
"כ"כ הרבה זמן לא שתיתי..." לחש הנער והביט בזאב בערגה.
"היי אחי, אני לא אופציה, כן?" קרא הזאב בחשש והתרחק מעט. "כלומר, ת'יודע, זאב... שערות והכול... לא טעים. תנסה את רוחל'ה!"
"שמעתי את זה!" צווחה הרוח מהיציאה. "תהרוג אותו!" היא קראה אל הנער.
"אחימשלי..." הזאב הביט סביבו בחשש כשהנער התקרב אליו באטיות, מלקק את שפתיו בתאווה.
"אתה לא יכול להרוג אותי!" הוא קרא במהירות. "אני לא יכול להיות גם ערפד וגם זאב! זה מטופש!"
"אני אעניק לך חיי נצח..." קרא הערפד והביט בזאב מהופנט.
"הוו, זו כבר אופציה יותר מושכת" אמר הזאב וספק כפיים, "תן לי לחשוב על זה..."
"תרצח אותו כבר!" צווחה הרוח בכעס "שיראה מה זה למות!"
"רוחל'ה תסתמי את הפה ותפסיקי להתבכיין כבר!" קרא הזאב בכעס "כתוב בתורה "לא תיקום ולא תיטור!""
"לא בשמים היא!" צעקה רוחל'ה בתגובה. "התורה ניתנה לחיים!"
"כן כן, בלי ויכוחי דת עכשיו..." לחש הערפד. "אני מנסה להחליט מאיפה להתחיל..."
"אבל אני לא רוצה למות!" יילל הזאב. "זה לא פייר!"
"אם אתה יכול לחיות לנצח, בשביל מה לך חיים?" לחש הערפד בטון מפתה.
"היי!" קראה רוחל'ה, "מוכר לי המשפט הזה..."
"כן, הוא כתוב על פוסטר של סרט ערפדים אחד, משהו עם ערפד חתיך ושקסי בשם-"
"טוב חבר'ה, מה שזה לא יהיה, לא בא לי למות!" קרא הזאב בתוקפנות וקם על רגליו.
"לא כ"כ מהר..." לחש הערפד והושיב אותו בכוח. "אני צמא."
"ואני רעב." קרא איש הזאב והביט בערפד באותו אופן רעב.
"אין לך סיכוי" אמר הערפד מגלגל את עיניו וליקק את שפתיו בשנית, נועץ באיש הזאב מבט מתגרה.
"את זה עוד נראה" קרא הזאב בתגובה וחשף את שיניו המחודדות.
הערפד התקרב אל הזאב, מתלבט היכן לנעוץ את ניביו בדיוק כשהזאב פער את פיו והתנפל בפתאומיות על הערפד.
הוא פקח את עיניו בפתאומיות.
מוזר.
זה כאב. ו...
"תעיף את הלשון שלך מהפה שלי!!!" צרח הערפד בהיסטריה של נער מתבגר.
איש הזאב ירק. "דוחה!" הוא קרא וניגב את פיו. "מעולם לא נשכתי דבר קפוא יותר ממך!"
"היית אמור לדעת שערפדים הם לא למאכל!" ילל הערפד והביט במראה, מאמץ מבט קפוא, אדיש ואכזרי כיאה לערפד במעמדו.
רוחל'ה נאנחה. "רציתי שתלמד אותו למות..." היא אמרה בטון מאוכזב ויישרה את הקמטים בסדינה הארוך.
"חבר'ה, אתם הגוויות היחידות כאן" אמר הזאב בגאווה.
"אנחנו נחיה לנצח!" מחו רוחל'ה והערפד בתקיפות. "אתה בסופו של דבר תמות!" הם קראו.
"להיות רוח רפאים זה מעפן" אמר הזאב והביט ברוחל'ה בזלזול. "חה, עדיף לחיות."
"ולמות אח"כ!" קראה רוחל'ה.
"כן אבל ייקח זמן רב עד שזה יקרה. רק צירוף מקרים אומלל או יצור חזק במיוחד יכול להורגני!" הוא הכריז.
הרוח והערפד משכו בכתפיהם בדיוק כשארון גדול מימדים התנדנד ונפל בחוזקה על הזאב הגאה.
"היי!" הוא קרא והתרסק אל הרצפה בקול תרועה.
"חבל... הוא היה איש טוב..." קראו הרוח והערפד והביטו בגופתו המעוכה של הזאב.
"אוף..." רטן קול מימינה של רוחל'ה. "אף פעם לא אמרת שהסדינים האלה מגרדים כל כך!"
רוח'לה והערפד פנו להביט בהפתעה באיש הזאב ש, טוב, כבר לא היה איש זאב אלא-
"מהיום אני רוח הרפאים המפחידה ביותר ביקום כולו!" הוא הכריז בגאווה והתעלם מרוחל'ה המייללת "אבל אני רציתי!"
"חה! הסדין שלי יותר לבן! יותר חדש!"
רוחל'ה והערפד גלגלו את עיניהם בייאוש.