משחק המשאלות.

הדבר הראשון שאני זוכר, זה רופא מטושטש במדים שאמר שהעולם שלי עומד למות. לנצח.
אחרי זה, שרשרת של בדיקות משונות, כמה אנשים שהפטירו שהם מכירים אותי, ילדה קטנה שטענה שהיא הבת שלי והפצירה בי להזכר בה... וחושך.
אחרי זה, כשפקחתי את עיניי בשנית לא ראיתי דבר. לא זכרתי דבר, לא הרגשתי דבר.
חשבתי שנקלעתי למעין סיוט משונה, חשבתי שאני מנותק מגופי, שאבדתי אי שם בשאול, שנפלתי לחור שחור בלתי נגמר. כל דבר.
לא חשבתי שאני אדם עם חיים.
לא זכרתי שאני אדם עם חיים.
ניסיתי לזוז, ניסיתי להאבק כשזוג ידיים חזקות, אני מניח שאלו ידיים, גם אם אני לא ממש זוכר את ההרגשה, אחזו בי והפצירו בי להרגע.
הרגשתי משהו רטוב מטפטף על מה שאמורות להיות פניי, הנחתי שהאדם שמעליי בוכה.
"מי אתה?" שמעתי קול צורמני, לא טבעי וחורק שככל הנראה היה קולי.
"רון, זו אני, הרגע" שמעתי קול רך, שכל הכאב שבעולם התנקז לתוכו, מפציר בי להרפות. רציתי להקשיב לה, רציתי להרפות. לא יכלתי.
"מי את?" צעקתי מיוסר, מתפרע והרגשתי כמה חוטים נקרעים מהוריד בידי הימנית.
"רנה. אישתך. בבקשה, אתה זוכר אותי?" היא קראה והרגשתי את פניי הולכות ונרטבות מדמעותיה.
"אני מצטער" לחשתי. "עזבי אותי"
היא השמיעה קול מיוסר, כמו חיה פצועה. ריחמתי על האישה הזו, באמת שריחמתי, אבל על עצמי ריחמתי הרבה יותר.
היא כנראה נעלמה כי זמן ארוך לא שמעתי דבר פרט לצליל המונוטני והחדגוני אי שם מעליי, שבשר לי שאני מחובר למכונה כלשהי.
שקט. חושך. שקט. חושך. שקט ועדיין חושך, כך עברו ימי באפלה בלתי נמנעת כשאני מנסה להזכר עד אובדן חושים מי אני או מה הייתי.
כעבור נצח, שניים או אפילו יותר, קול מתוק פילח את דממת עולמי. "אבא"
הנחתי שהקול מדבר אליי, הנחתי שכדאי שאענה אם אני לא רוצה שגם האדם הזה, הילדה הזו ככל הנראה, תעזוב אותי גם בצווחות ובדמעות.
"כן?" לחשתי. יד רכה וילדותית אחזה בידיי.
"אתה זוכר אותה?" לחש קולה המופתע, הפעם זיהיתי- של רנה, התרגשות ושמחה מעורבות בו.
נשכחתי את שפתיי בכאב. "לא" לחשתי.
יפחת בכי חנוקה בשרה לי שהאישה שטענה שהיא אישתי החלה לבכות בשנית. תהיתי למה התחתנתי עם יצור בכיין כל כך, תהיתי למה אני אדיש כל כך לכאבה. תהיתי אם תמיד הייתי אדם מנותק כל כך. תהיתי אם אהבתי אותה.
"ספרי לי..." בקשתי בתחינה "על עצמי"
והיא החלה לספר. היא סיפרה לי שקוראים לי רון, אבל היא קוראת לי רוני. היא סיפרה לי שאני אוהב את הקיץ, היא מעדיפה חורף. היא סיפרה לי שאני אוהב ללכת לים, שנהגתי לקחת את ביתנו הקטנה איתי ולספר לה אגדות על פיראטים וספינות אבודות.
היא סיפרה לי שאני אוהב לקרא ושאלה אם אני זוכר ספר כלשהו. עניתי לה שלא וסיפרתי לה שאני זוכר את הים.
היא ענתה שלרגע היא לא פקפקה שאשכח את הים, כי הוא תמיד היה אהבתי הגדולה ותהיתי אם הטון שמתגנב לקולה הוא קנאה.
אמרתי לה שאני רוצה לצאת החוצה, להרגיש שוב את השמש. היא אמרה שזה בלתי אפשרי בהתחשב במצבי הבריאותי.
שאלתי אותה מה קרה לי והיא סיפרה שנסעתי אל הים אחרי שאני והיא רבנו ומשאית התנגשה בי. שאלתי למה רבנו והיא אמרה שאולי כדאי שאני אנוח עכשיו.
היא הלכה והשאירה אותי עם הילדה הקטנה, הילדה הקטנה שלי שסיפרה לי שקוראים לה "תום". תהיתי למה קראתי לבת שלי בשם שמתאים יותר לבן, אבל שתקתי.
שאלתי אותה אם היא אוהבת אותי והיא אמרה "הכי בעולם, אבא".
רציתי לבכות.
חושך. חושך ועוד הרבה ממנו המשיכו ללוות אותי תקופה ארוכה, במקביל לרופאים שונים שלמדתי לזהות לפי גוון הכל.
הם אמרו לי שכלל הנראה אני לא אראה שוב, אף פעם. שאלתי מה יהיה עם הזיכרון שלי והם ענו שבמצבים אחרים הוא אולי היה חוזר בשעה שאני הייתי חוזר לסביבת החיים הטבעית שלי,
דבר שאינו אפשרי במיוחד. מה גם שלא אוכל לזהות אותה גם כך. רציתי לבכות.
עברה תקופה ארוכה, ארוכה מאד. רנה הפסיקה לבוא בהדרגה. היא כבר לא ביקרה אותי ופניי לא הוכתמו בדמעות מעיניה. לא התגעגעתי אליה יותר מידי ושוב תהיתי אם אי פעם אהבתי אותה.
תום מלאה את חיי באור, שמחה ו... תום. היא הרבתה לספר לי על הגן שאליו הלכה, על כמה היא מתגעגעת לטיולים שלנו, לים. עד כמה היא מתגעגעת אליי...
למדתי שאני אוהב את תום הכי בעולם ולא משנה מה. גם אם אני לא זוכר את היום שבו היא נולדה או איך אחזתי אותה בזרועותיי ועיקמתי את האף כשהיא פלטה בפעם הראשונה.
החלטתי שבשבילה, בשביל תום אני אחזור לראות, בכל מחיר.
רנה באה לבקר שוב והבטיחה שהיא תיהיה איתי לאורך כל הדרך, תהיתי אם היא עושה את זה רק כי היא חייבת. תהיתי אם היא מרגישה יסורי מצפון. לא שאלתי.
חודשים ארוכים וחשוכים בילתי בסדרת בדיקות שלא נפסקת, עברתי מספר ניתוחים בעיניי שלא הניבו תוצאות. תום המשיכה לאחוז בידי והבטיחה שאני יכול להתגבר על כל דבר. "אתה לימדת אותי" היא אמרה בבגרות מפתיעה לילדה בת שש.
את היום הראשון של כיתה א' תום בלתה כשהיא אוחזת בידי ואני צועד לצידה, נהנה ממגע השמש על עורי.
התפעלתי מחומה בכל פעם מחדש, גם אם לא ראיתי אותה. עד מהרה יכלתי לצעוד ברחוב הקטן שבו גרנו אני, רנה ותום לגמרי לבדי.
"אני כל כך שמחה שאתה כאן..." אמרה תום ולחצה את ידי בחוזקה.
"גם אני שמח" אמרתי מחייך ומתפלל בליבי שאזכה לראות פעם את חיוכה שלה, את פניה שהייתי בטוח שהן הכי מתוקות בעולם.
"היום אני עובר עוד ניתוח" בישרתי בלחש לתום.
היא נעצרה לרגע מלכת. "ואז... ואז תראה?" היא שאלה בקול סדוק מעט, כאילו פחדה לקוות יותר מידי.
"אני... אני מקווה.... אני אעשה הכל כדי לראות אותך, ילדה שלי." הבטחתי וגיששתי אחר שערה, מלטף אותה בעדינות.
הייתי כמעט בטוח שברגע שאראה את פניה של תום, אזכר בכל הפעמים שבילנו יחד בים, כפי שהיא סיפרה לי. בסיפורים שהייתי מקריא לה לפני שהלכה לישון ובשירי הערש המרגיעים.
אם קולה ניגן בתוכי מנגינות נשכחות, הייתי בטוח שמראה פניה יציף אותי בעשרות תמונות מהעבר.
בחצות היום הלכתי אל בית החולים, הכינו אותי שם לניתוח, הליכים שכבר התרגלתי אליהם. מאוחר יותר, בשעות בן הערביים הוכנסתי אל חדר הניתוחים.
רגע לפני שחלחל חומר ההרדמה לגופי כבר ידעתי, מכאן אני אצא כשעיניי רואות ולא משנה מה.

הדבר הראשון שאני זוכר, אחרי חודשים שבהם חייתי בחושך, זה רופא מטושטש במדים שאמר שהעולם שלי התעורר מחדש וזכיתי לשוב ולראות.
על היכולת הזו, ידעתי, אשמור מכל משמר, אם אפשר- לנצח.