אף פעם לא אהבתי, ככה לפחות אני מניחה, כי אף פעם לא חיבבתי מישהו במידה המספקת בכדי להחליט שאני באמת ובתמים "אוהבת" אותו.
אף פעם לא אמרתי לאף אחד "אני אוהבת אותך", זה משפט קשה. זה משפט חזק מידי, אפילו במשפחה אנחנו לא נוטים להשתמש בו.
פעם חשבתי שאין לי רגשות. ואז הבנתי שיש לי רגשות אבל אני כ"כ מסובכת בהם שהם נעלמו איפשהו בדרך או פשוט בחרו לברוח.
מכל מקום, אני עדיין חושבת שזה מבאס לא לאהוב, או לא לדעת לאהוב או פשוט לא לדעת להגיד את זה.
ואולי פעם אהבתי ופשוט לא ידעתי. קשה לי להגדיר מה זו בדיוק אהבה. בכלל, אני אפילו לא מסמפטת את המילה הזו, היא כבר נהייתה ממוסחרת מידי. אנשים קוראים אהבה לכל דבר, לא משנה מה.
אני יכולה להרגיש משיכה למישהו, אני יכולה לחבב מאד, יכול להיות לי נחמד עם מישהו, אני יכולה להעריץ, לסמפט, להנות מחברתו...
אני מאד מקווה שזו לא אהבה, פשוט כי זה נראה לי רופף מידי, שיטחי מידי, ברור מידי.
הייתי רוצה להאמין שאהבה היא יותר מזה, הרבה יותר מזה.
הייתי רוצה להאמין שאני אוכל לאהוב מישהו ולהרגיש את זה ולדעת את זה, לחלום את זה ולהיות בטוחה שזו אהבה, במאה אחוז. לא אובססיה, לא התמכרות, לא תוצר לוואי של שעמום או בדידות. פשוט אהבה.
הקטע הוא שאני יכולה להיות עם אנשים, עם הרבה אנשים ופשוט... לא להרגיש כלום.
עד הרגע שבו הם נעלמים. טוב, זה ידוע שאדם מעריך משהו רק אחרי שהוא מאבד אותו...
אבל זו לא הנקודה.
הייתי רוצה לדעת איך אפשר ליצור אהבה. הרי מן הסתם אהבה זה לא דבר שצומח סתם ככה, נכון? זה דבר שנגרם, איכשהו...
איך???
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
