משחק המשאלות.

אני תמיד מפחדת שיצחקו עליי. אני מפחדת להרגיש פחות. אני מפחדת שיזלזלו בי. אני מפחדת להרגיש משהו לאדם שלא ירגיש אליי כלום. אני מפחדת לפחד. אני מפחדת לשנא את עצמי, אבל זה כ"כ מתבקש.
אני מזלזלת באנשים, אני מתייחסת לאחרים בהתנשאות כ"כ הרבה פעמים, אולי בגלל שאני מרגישה כ"כ כלום, שאני לא יותר מסתם נשמה שנתקעה בגוף מט ליפול (נוו, שוב התעלפתי היום. שוב. אתם יודעים איזו הרגשה איומה זו להיות זרוק על הריצפה, לנסות לקום ולהכשל.
והכי אירוני זה שהתחלתי לשלוח לאנשים אסמסי "בוקר טוב" רק חיכיתי למילים שיתנו לי כח... [לא, הן לא הגיעו. אף אחד לא אמור לדעת שאני זרוקה על הריצפה]

אני שונאת לרחם על עצמי!!!).
אני מרגישה כמו בגיל 15, כשעוד לא ממש ידעתי מה אני, כשעוד לא ממש ידעתי להתבטא או לא מספיק הכרתי את עצמי.
אני מרגישה אבודה כמו בגיל חמש עשרה.

אני מרגישה ילדה קטנה ומפגרת.
אני מרגישה מבולבלת.

אני מרגישה יותר מידי.
אני שונאת להרגיש.

אני חתיכת שקרנית... תמיד אומרת לאנשים להסתכל על היופי שבחיים, לראות את כל הטוב ולהפסיק להתלונן כשאני כל היום מסתובבת עם עצב בעומק מטורף וחיוך דבילי על השפתיים.
אבל אסור להיות עצובה... תמיד כשאני עצובה כולם מתרחקים ממני, טוב, הם לא אמורים לדעת שאני עצובה, אני פשוט מתנהגת כמו האדם הכי לא נחמד בעולם.
אני לא יודעת להסביר לאנשים למה אני עצובה, אני שונאת לספר לאנשים שאני עצובה. נוו, אני שונאת להיות עצובה ואף אחד לא אוהב אנשים עצובים.
אנשים אוהבים אותי שמחה (אני חושבת שהם חושבים שאני יכולה לעזור להם למחוק את העצב בתוכם... קודם אני אצליח לטפל בעצב שלי, אח"כ בשלכם. אידיוטים!)

אני לא מאחלת לאף אחד לאהוב אותי, זה סתם מסבך את החיים.

היי, יהיה טוב, נכון?
מתי זה הפך למנטרה?
מתי התחלתי לנהל שיחות עמוקות עם עצמי? -.-"

אני כ"כ פתטית. ודרמטית. :/

אתם יודעים, אני חושבת שהגיע הזמן שאני אדבר עם מישהו. כן, זה הזמן לטלפון שבסופו אני אשאר מרוקנת והצד השני יהיה מלא בבעיות שלי.
אומרים שחברות אמיתית נבחנת בעת צרה, זה הזמן לבדוק את זה.

לאחרונה אני כותבת המון, טוב, בטח שמתם לב... למרבה הצער השירים שלי לא מוצלחים במיוחד, אולי פשוט כי אני כותבת את כל מה שעולה לי לראש. נו, זה הכי אותנטי :)

חיפשתי אותך
שתאיר בי,
פינות כבויות.
אבל החושך שלי
חזק מהאור שלך
ואנחנו רק נכבים ביחד.

חיפשתי אותך,
שתשיר לי
תקוות נשכחות
אבל הייאוש שלי
גובר על התקווה שלך
ואנחנו רק מתייאשים ביחד.

חיפשתי אותך
שתעזור לי לחפש,
מישהו כמוך,
ששיעזור לי לשרוד.
אבל אני לא יודעת לחפש
וכמוך אין עוד.