משחק המשאלות.

כשהיא הייתה צורחת והוא היה צורח ושניהם היו צורחים, הייתי עוצם את העיניים. חזק.
היה לי עולם כזה שבנוי מצלילים של שקט ואף אחד, אף אחד לא יכל לחדור אליו.
כשהוא היה מכה אותה והיא הייתה שותקת הייתי עוצם את העיניים, חזק. היה לי עולם כזה שבנוי מצמר גפן ולא משנה כמה תיפול, לא תרגיש דבר.
כשהיא הייתה בוכה, היה לי עולם כזה, אוקיינוס. הוא היה האוקיינוס הפרטי שלה, האוקיינוס של דמעותיה ואני הייתי רק משקיף מהצד ולא בוכה, כי היא בוכה מספיק, בשביל שנינו.
כשהוא היה צועק שהוא שונא אותה, שהוא מתחרט שהוא התחתן איתה בכלל והביא את הילד האידיוטי הזה לעולם, אותי, הייתי עוצם את העיניים חזק ומדמיין עולם שהוא לא היה קיים בו.
כשהוא היה מכה אותי ואני הייתי שותק, הייתי עוצם את העיניים חזק ופשוט מתפלל לא להרגיש.
כשהיא הייתה מחבקת אותי, חזק. הייתי עוצם את העיניים ומתפלל שההרגשה הזו תבער בי לנצח.
כשהיא עזבה כבר לא היו לי עולמות... לא היה לי בשביל מי ליצור אותם.