משחק המשאלות.

היו לי בורות, בורות עמוקים שאף אחד לא יכל לחפור בהם. הם נמצאים אי שם, בתוכי.
יש בבורות האלה כ"כ הרבה דברים, כ"כ הרבה רגשות וזכרונות שבקשתי לקבור. אבל לא קברתי טוב.
לפעמים יש גאות, הרבה מים נשפכים פנימה וגורמים לכל הרגשות, הזכרונות ועוד כ"כ הרבה שאני לא רוצה להרגיש כמו ריחות ישנים או טעם נשכח, לצוף מעלה מעלה ולמלא אותי.
ואז הם נשפכים החוצה, בצורה של דמעות, לפעמים בצורה של כעס או ייאוש. אבל הם נשפכים ואז אני מרגישה כמו האדם הכי מטורף בעולם.
לפעמים אני נזכרת פתאום בדברים, כמו פלאשבק. דברים שחשבתי ששכחתי, דברים שרציתי לשכוח וזה כ"כ כואב. כ"כ כואב, זה מונע ממני מלחיות, זה מפריע לי להיות מאושרת.
זו יכולה להיות סתם מילה טובה, סתם כשאדם טוב אליי פתאום ואני רק מביטה בו בחשדנות, לפעמים הם משתמשים במילים שקברתי, לפעמים במילים שקברנו ביחד.
לפעמים זה משפטים שלא שמעתי שנים, במקום לגרום לי להרגיש טוב הם מזכירים לי את כל מה ששכחתי, את כל מה שכנראה הפסדתי. הם גורמים לי להרגיש מופרעת כשאני חושבת שהמילים או התחושות שהן מבטאות זרות לי ואז שוב הבורות שלי מוצפים ואני רק רוצה לנער מעליי את האדם הנורא (שלא באשמתו) הזה שגרם לגאות הזו שוב.
לפעמים זה סתם צורב, פתאום כשמישהו מחבק אותי (ולעזאזל, כמה שאנשים מחבקים אותי לאחרונה) ואני נזכרת בה, איך היא הייתה מחבקת אותי אחרי שהיא הייתה מרביצה לי,
כמה שנאתי אותה אז.
וכמה אהבתי.
וכמה שהרגשתי מטורפת. הסיצואציה יצרה אצלי תחושות כ"כ מנוגדות. מצד אחד היא מכה אותי, היא כועסת עליי, אני סתם ילדה טיפשה שלא מגיע לה שיאהבו אותה יותר מידי. ואז, פתאום, צד שני,
היא באה, היא מחבקת אותי, משהו שכנראה אמור להביע על סוג של אהבה. כנראה.
אני לא רוצה לשנא. אני גם לא מתלהבת מלאהוב.
אני לא רוצה שישנאו אותי. אני גם לא בטוחה שאני רוצה שיאהבו אותי. זה מרגיש שמי שיאהב אותי ישנא אותי בסוף.
איכשהו אני מרגישה ששניהם הולכים ביחד, יד ביד. כאילו בסופו של דבר אני אוהב אדם שראוי שישנאו אותו... או להפך.

-

חזרתי לחבר'ה הישנים. כל האנשים עם פנטזיית ההתאבדות המשותפת. כל האנשים שהחיים שלהם הם לא יותר מרצף ארוך ומשעמם של תלונות וגידופים. לפחות איתם אני מרגישה שפויה -.-" (ואפילו הם טוענים שאני האדם הכי נורמלי שהם מכירים ואין לי שום בעיה, מה פתאום?! הבעיה היא של המטומטמים שאני מרשה לעצמי לדבר איתם! נוו ברור.)

אולי נעלם לנו לצפון, לשבוע ככה... זה תמיד עוזר להסתובב בתוך כל הירוק הזה, לנסות לא לחשוב ולחשוב יותר מידי.

שבוע שעבר פגשתי מישהו, דווקא אחד נחמד, נראה נחמד וזה עצוב, זה כ"כ עצוב כי זה היה ממש כמו להסתכל במראה.
דיברנו קצת, טוב דיברנו המון ואם לדייק הוא דיבר ואני הקשבתי, תוהה אם גם אני טיפשה כל כך. זה מוזר להסתכל מהצד על מישהו ולחשוב "וואלה, הבן אדם הזה ממש מטומטם" ואז לקלוט שאני לא יותר טובה ממנו, אם לא גרועה יותר.
הוא סיפר לי שהוא תמיד פחד שאנשים שחשובים לו יעזבו אותו ואני צחקתי ותהיתי למה שמישהי תעזוב אותו?
אמרתי לו שיש לו חרדת נטישה קשה ושכדאי שיצא מזה כי זה לא נראה כאילו מישהו עתיד למות בקרוב. הוא משך בכתפיים, מחווה שהייתה מאד מוכרת לי מאיפשהו ואז, בבום כזה קלטתי שאני מסתכלת על עצמי (רק בגרסה יותר מכוערת :P ) ונתקפתי דחף לחבק אותו. אבל אני לא טובה בלחבק.
וכמה שאנחנו דומים, הוא ואני, לצערנו אני מניחה כי אף אחד לא רוצה להיות דומה לאנשים כאלה.
הוא מעדיף לעזוב ברגע שנהיה לו קשה מידי. הוא מעדיף לברוח כשלוחץ. והוא עוזב את כל האנשים שיש סיכוי שהוא אי פעם יאהב אותם, כי הוא יודע שזה יגמר ואז הוא יסבול. אז עדיף לעצור את זה עכשיו, לפני שהוא נקשר אליהם יותר מידי.
(אבל) מאוחר מידי, הוא נקשר.
רציתי להגיד לו שהוא עושה טעות. רציתי להגיד לו שזו לא חכמה לברוח, רציתי להגיד לו שיתחיל להתמודד.
רציתי להגיד לו הרבה דברים. אבל מי אני שאומר לו לתקן בשעה שאני עצמי רק שוברת?

אז... טוב. יהיה טוב מתיישהו וזה מה שמחזיק אותנו, לא? ;-)

וטוב, בפעם האלף אני מבטיחה לעצמי שהפעם אני אהיה מאושרת. ל-ב-ד!!! ושיקפצו לי כל אלה שחושבים שהם שווים יותר ממני! כן כן! ארר! חחחח, יהיה טוב XD (גם בפעם האלף)

פורים שמח ומאושר לכולם ואל תתנו לשום דבר ואף אחד לדכא אתכם! בהצלחה :)