משחק המשאלות.

לפעמים,כשהחיים נראים מסובכים כ"כ והכל נראה כמו סימן שאלה אחד גדול- אני הולך אליה, לה תמיד יש תשובות.
ולפעמים כנראה שאין לה מצב-רוח או שסתם לא בא לה לענות לי, אני שואל "הכל בסדר?" והיא אומרת "אתה עוד קטן מידי, יום אחד תבין."
ולפעמים אני רעב והמקרר ריק כל כך, לועג לבטני המקרקרת. אז אני שואל אותה והיא אומרת "אין לנו כסף" אין לנו כסף נראה לי כמו תירוץ קצת דבילי לשאלה "למה אין אוכל?" ואני שואל אותה שוב אבל היא רק מביטה בי, מיואשת, מגלגלת את עיניה ואומרת את שתי המילים שלמדתי לשנוא "כשתגדל- תבין."
ואני יודע שאני רוצה לגדול. אני יודע שאני רוצה להוכיח לה, לה ולכולם שאני מסוגל ליותר, שגם לי יש דעות ואולי קצת יותר שכל משהם חושבים.
ואני רוצה להביט בילדים אחרים, כמוני ולומר להם "כשתגדלו תבינו" כמו שלי היו אומרים, להביט בהבעה המעוצבת מתפשטת על פניהם ולהרגיש קצת כמו אלוהים.
אבל אלוהים רחמן ואולי גם אני אהיה, אז אני אביט בהם במבט הרציני הזה שהמבוגרים תמיד תוקעים בי ואומר "בא ילד, שב, אני אסביר לך" וכנראה אחייך בעייפות כשאותו ילד יתלה בי מבט ספק סקרני ספק מעריץ.
כשאני אגדל, הם, ההורים שלי, יתגאו בי. הם יאמרו "אנחנו גידלנו אותו" וירצו בכל ליבם שאני אבוא ואשאל ואתעניין. אבל הם כבר ישארו מאחוריי, הרבה מאחוריי.
"אם לא עניתם לי אז," אני אומר בהבעה רצינית שכזו "לא תענו לי גם היום." ואז אני אפנה את גבי, באותה מחווה דרמטית שהם תמיד משתמשים בה, נואשים להוסיף נופח לדבריהם המטופשים.
אז אני עוצם את העיניים, חזק. ואני רואה עולם אחר, עולם שבו אני גדול, חזק ועוצמתי. ואנשים מתייחסים אליי, שואלים לדעתי ואכפת להם.
ואני הולך ברחוב כשלהקת ילדים קטנים ומעצבנים, כי כשאני אגדל הם בטוח יהיו מעצבנים בעיניי, מבוגרים אף פעם לא אוהבים ילדים יותר מידי. והילדים האלה שאולים אותי כל כך הרבה שאלות שאני מתעייף ומגלגל את העיניים.
אבל אני... אני מסביר להם. כי אני מבוגר אחר.

ועכשיו, נצחים לאחר מכן אני מתעורר מהחלום הזה, שאני ילד שרוצה להיות מבוגר. אני כבר מבוגר, מבוגר מידי והייתי נותן הכל, אבל הכל כדי להיות שוב אותו הילד, מלא כוחות, מלא סקרנות, תמימות וחלומות.. ופשוט לחלום, שוב. והפעם, לחלום שאשאר צעיר לנצח.

-נכתב לתחרות-