משחק המשאלות.

בס"ד

מאז שאני זוכרת את עצמי נהגתי להסתכל על דלתות. נועצת בהן מבט ממושך ומחכה ומחכה.
לא משנה איפה הייתי, תמיד הייתי מביטה בדלת במין ציפייה דרוכה כזאת, כאילו דרכה עתיד להכנס
האדם שישנה את חיי לנצח.
כמובן שהאדם הזה אף פעם לא בא.
כשהיא הייתה מרביצה לי, מזכירה לי בדיוק מי אני ומה המקום שלי בעולם ושאני לא יותר מסתם
בן אדם חלש, הייתי עוצמת את העיניים- חזק ומתפללת לאותו אדם לא קיים שיבוא כבר וייקח אותי,
לא משנה לאן, כי בחלומותי כל מקום היה טוב יותר.
כשגדלתי הפסקתי לחכות. כנראה שהבנתי שאף אחד לא יבוא אז יצאתי אני לחפש, בכל מקום
שבו הייתי חיפשתי את הדלתות, החלונות או כל פתח מילוט אחר שיציל אותי מהקירות שהחלו לסגור
עליי, יותר ויותר ככל שגדלתי.
אבל שום מקום לא היה היעד הסופי, התחנה האחרונה. כי לא משנה לאן הגעתי או איפה הייתי,
תמיד רציתי להיות במקום אחר.