משחק המשאלות.

אני כלום בשביל העולם אבל הוא הכל בשבילי.
ההרגשה הכללית מנלכולית לחלוטין ואני טובעת בשירים של רן דנקר שדיי משקפים את ההרגשה שלי:

"אני בא- את הולכת
אני מת,
את נושמת בלעדי
וחיי, הם ריקים
ואת גורמת לי להיות
כמו הילד..."

כולם מאד חשובים לי אבל אני לא ממש חשובה להם ואני כל כך שונאת את ההרגשה התלותית הזו שלעזאזל, מאיפה היא צצה פתאום?
ממתי אכפת לי ממישהו? ועוד ממישהו שלו לא אכפת ממני.

אני צועקת אתה שותק
אני בוכה אתה צוחק
אני נכשלת, אתה יכול
אני כלום, אתה הכל.

עכשיו אני רוצה לרוץ ולא לעצור.

מוזר שיש ימים כאלה שההכרה "אני לבד" מכה בנו פתאום אחרי שנים של בדידות.
טוב, אני לא באמת לבד, יש המון אנשים בשבילי והמון מכרים וחברים אבל לא באמת.
למרות שאנחנו ביחד זה מרגיש כאילו נפרדנו מזמן.

אני מתנצלת על כל ההשתפכויות זה פשוט המקום היחיד שנוח לי לכתוב בו.