משחק המשאלות.

מוקדש לים שבקשה וקבלה :)

(למרות שאני בטוחה שתעדיפי משהו הרבה יותר עליז ונוטף סוכר)

פאנדום: הארי פוטר.
שיפ: לילי/ גיימס
דירוג: G
תקופת זמן: MWPP

היא מחכה לג'יימס בבית שבמכתש גודריק, אוחזת את הארי הקטן בזרועה.
היא נאנחת כשהיא מבחינה בעוד צלקת שנחרטה על פניו של ג'יימס בשעה שהוא יוצא מתוך האח הרחבה, מחייך אליה חיוך עייף ורוכן לנשק את הארי במצחו.
היא מגישה לו את ארוחת הערב ומבקשת ממנו לשמוע על המשימה שהטיל עליה המסדר הפעם.
הוא לא רוצה שתפחד או תיבהל ורק מניד בראשו, אומר לה שזה לא משהו רציני וטורף את קותלי החזיר ברעב.
היא שוטפת את הכלים ומאזינה בחיוך לדו שיח העמוק והמקורי ללא ספק בן ג'יימס לבנו שמסרב בצווחות וחצאי מילים נטולות פשר להיכנס אל האמבטיה.
היא מסיימת לשטוף את הכלים ומסייעת לג'יימס להכניס את הארי- שנרדם בינתיים, אל האמבטיה הקטנה.
ג'יימס מקלח את הארי ומדגדג אותו בבטן והארי צוחק. אחר הוא פונה לחייך אל לילי ומתיז עליה מעט קצף. לילי מחייכת אפילו שהיא לא אוהבת את המשחקים באמבטיה והיא מעבירה כף יד מסובנת על לחיו של ג'יימס. קרב הסבון ממשיך  והם מתאמצים להמשיך במשחק הזה שמדמה "משפחה קטנה ומאושרת" אבל זה בלתי אפשרי בזמנים שכאלה, המלחמה הורסת את הכל.
גם את הדבר התמים הזה שתמיד הרגישה אליו, אהבה. רגש שנבנה באטיות כמו ניצן שבוקע. אבל קשה לפרוח באזור מלא קוצים.
זה לא כאילו שהיא לא אוהבת אותו. ג'יימס היה הכל: הבית, המשפחה וההגנה. אבל מיום ליום הוא נעדר יותר ויותר והיא כבר מתגעגעת פחות ונאלצת לחיות עם החרדה שלא מרפה.
הם מקבלים דיווחים בכל יום, המיקונים מתו, האחים פרואט הפסידו בקרב עם אוכלי מוות.
אבל הם לא נותנים לעצמם להישבר. אפילו שהם בכל זאת נשברים לרסיסים קטנים של ייאוש שג'יימס נאבק לאסוף כל פעם מחדש אבל הם כבר ממאנים להתאחות.
וגם הוא שונה, הוא כבר לא הילד הפזיז, המאושר והמצחיק. הוא הפך בוגר יותר, מתחשב יותר והניצוץ השובב אבד מעיניו.
לפעמים דברים קטנים גורמים לו לחייך, השן הראשונה שבקעה להארי, הצחוק הפראי של ילד קטן. אבל הוא רחוק מלהיות הג'יימס של פעם ולילי באמת  מתגעגעת לג'יימס הישן.
כשסיריוס בלק בא אליהם ג'יימס מרשה לעצמו להתפרק ולילי כבר לא נוזפת בו כשהוא מרשה לעצמו להתקלף ושותקת כששניהם משתכרים ומתלוצצים.
היא מביטה בו כשאט אט ארשת הדאגה נוזלת ממנו, כשהוא צוחק בפראות שרק המשקה האלכוהולי יכול להקנות, אבל גם זה לא הצחוק של פעם.
הוא כבר לא מביט בלילי באותה להיטות ישנה, הוא לא אומר לה "השיער שלך בוער כמו ההאש"
הוא רק שוכב לידה, בדממה ומחבק אותה כשהיא מחניקה עוד יפכה אל הכרית הרכה.
כשהוא חוזר משדה הקרב, פצוע ושבור ולוחש לה "יש מרגל" היא כבר לא מפחדת.
היא לא צועקת בהיסטריה כפי שחשב שתעשה, היא לא בורחת או בוכה, היא פשוט מחבקת אותו והוא לוחץ אותה אליו בחוזקה כי זה הדבר האמתי היחיד שנשאר.