משחק המשאלות.

הפרק מוקדש לוורדי כי... כי בא'לי D:

אני אשמח לקבל ביקורת רצינית ורצחנית לסיפור אבל אנא, שתיהיה הוגנת ^^

פאנדום: הארי פוטר.

שיפ: רמוס/ סיריוס.

דירוג: לא משהו שיצלק אתכם לנצח אלא אם מעולם לא התנשקתם (וזה בהחלט מובן בהתחשב באיך שאתם נראים =P)

תקופת זמן: MWPP

דיקסליימר: ה"פ, למרבה הצער- לא שייך לי. איני מתכוונת להשתמש בו כדי להרוויח כסף למרות שוודאי הייתי עושה את זה אילו היה הדבר אפשרי :P 

לפרק הקודם | לפרק הבא

פרק 2.

"רמוס יקירי!" נשמע קול מאנפף מכוון המדרגות.

"אוי לא!" קרא רמוס בייסורים ופתח בריצה מבוהלת לעבר גרם המדרגות הקרוב.

"ירחונוש!" צעק סיריוס, מושך בשערותיו בייאוש "למה אתה בורח ממני?!" דמעות נקווה בזויות עיניו.

"מה עשיתי לא בסדר?" הוא מלמל בקול שבור כנגד הקיר והחליק באטיות מטה.

קאתרינה מיהרה לחוש לצידו כשהבחינה בסיריוס המיוסר. "אוו סיריוס!" היא קראה בקול מלא אהדה וליטפה את שערותיו ברוך, מוסיפה חיוך פלרטטני שהוא למרבה הצער החמיץ.

"רמוס בורח ממני" הוא אמר בקול סדוק, מביט על איזושהי נקודה מעבר לשערה הבלונדיני.

"אוו סיריוס, אני בטוחה שרמוס לא בורח ממך, אף אחד לא יברח מיצור מתוק כמוך" היא חייכה בשפתיים משוחות היטב בליפגלוס, מקפידה לחייך כנגד האור כדי ששפתיה יבהקו. סיריוס אפילו לא חייך את החיוך הממזרי המפורסם שלו.

"מה יש לך מרמוס, סיריוס?" היא שאלה לבסוף בקול תוקפני מהול בכעס כשהבינה שהוא מתעלם מהיופי המסחרר שלה.

"אני רוצה אותו!" צרח סיריוס, גורם לזוגות עיניים רבות ומבוהלות להנעץ בו.

"אתה מה?" קראה קאתרינה בזעזוע בעוד כמה בנות נעצרות מלכת ומתעלפות בזו אחר זו במסדרון ההומה.

"אני אוהב את רמוס!" הוא צעק לארבע רוחות השמים, מתפלל שרמוס ישמע את תחינותיו המיוסרות. כמה בנים הביטו בסיריוס בתקווה. תורן אבוט אף הוסיף חיוך רך ואת הקריצה הכי טובה שלו.

סיריוס, כאמור, התעלם מהכל. "אני רוצה רמוס!" הוא צעק, באותה היסטריה אופיינית ליום האחרון ופתח בריצה סוערת אל עבר מחוז לא ידוע. נתקע באנשים, בקירות, בשטיחי קיר ובכל דבר שזז או שאינו זז.

אחר הצהרים סיריוס המיואש כיתת רגליו בן המסדרונות לאחר שרמוס הבריז מארוחת הארבע.

ואז, נורה קטנטנה אי שם בירכתי מוחו נדלקה בפתאומיות והבהבה בהתלהבות.

"שיקויים!" הוא צעק באושר שמעולם לא הרגיש לגבי השיעור השנוא. "רמוס יהיה בשיקויים!"

הוא ידע שלא משנה כמה רמוס יברח ממנו הוא מעולם לא יבריז משיעור.

"זו ההזדמנות שלי!" הוא מלמל לעצמו ומיהר לחדר המועדון למקלחת קצרה וסירוק שערו.

"אתה נראה מדהים!" התמוגגה המראה.

"את באמת חושבת?" הוא שאל בהיסוס, מעביר עוד יד חלקה על שערו שלפתע נראה מזוויע לחלוטין.

"כמובן!" החמיאה המראה "וראיתי הרבה בנים בחיי!"

"אוו!" צייץ סיריוס בהתרגשות "אז רמוס בטוח יאהב אותי!" הוא קרא ומיהר בדילוגים לעבר שיעור שיקויים.

המראה, מאחוריו קראה משהו מעומעם אבל הוא רק טרק את הדלת בשמחה.

סיריוס מעולם לא התרגש כל כך לפני שיעור שיקויים, רגע לפני שפתח את דלת הכיתה הוא הוציא מראה קטנה מכיסו ובחן את בבואתו הנרגשת.

"אני מהמם!" הוא שינן, נשם עמוק ונכנס פנימה.

"רמוס!" הוא קרא ברגע שהבחין בשובל של שיער חום בהיר. "אוו רמוס!" הוא זרק את עצמו לרגליי הנער המבוהל, אוחז בנעליו בחוזקה שמא יברח.

"נראה שיש לך מחזר, רמ!" גחך ג'יימס וסיריוס הבחין שרמוס, ממרומי גובהו שלח לג'יימס ולפיטר מבט שכולו שנאה.

"חיפשתי אותך כל היום!" צעק סיריוס, לא מרפה מנעליו של רמוס. "אתה נראה מדהים היום ירח קטן וזוהר שלי!"

רמוס הביט בו מבולבל בשעה שפיטר מאחוריו השמיע קולות הקאה רמים.

"אממ... סיריוס.." פתח רמוס, רוכן להרים את סיריוס מהרצפה.

סיריוס נמס כשהרגיש את ידיו העייפות של רמוס נכרכות סביבו, תפס בכפות ידיו של רמוס וקרב אותו אל חזהו, נושם את ריחו עמוקות.

"וואוו!" קרא סיריוס והידק את אחיזתו כשרמוס ניסה להיחלץ ממנו.

"עזוב אותי סיריוס!" צווח רמוס אבל סיריוס רק הידק את אחיזתו. "סיריוס!" סינן רמוס באוזניו וסיריוס הבחין כמה יפה גוון קולו.

"ע-ז-ו-ב א-ו-ת-י ס-י-ר-י-ו-ס א-י-ד-י-ו-ט ש-כ-מ-ו-ך!"

סיריוס הרפה באחת, מרגיש בנוזל החם שצף אל עיניו והחל לזלוג ממנו.

"אתה לא אוהב אותי!" הוא האשים בהיסטריה, מצביע על רמוס באצבע זקורה ומאשימה.

"אתה לא אוהב אותי!" הוא צרח והשתטח על הרצפה, חובט בה באגרופים מיואשים. "אני מתאבדדדדד!!!!"

כדי לחזק את הרושם הוא התרומם במהירות צועד לעבר החלון הקרוב, ואז הוא נזכר שהוא במרתף ואין חלון.

"לעזאזל! אפילו חלון מזורגג אין במקום הזה?!" הוא צרח והביט על כולם במבטים יורקי שנאה.

אליסון בונז התקרבה אליו בחשש מושיטה לו ממחטה רכה. "תודה!" הוא מלמל מקנח את אפו בקולניות ומביט ברמוס בעיניים אדומות.

"נמאס לי מהחיים האלה!" הוא הודיע לקהל שהתקבץ סביבו ויצא מכיתת השיקויים בסערה ובצעקה הדרמטית "אני הולך לחפש חלון!"

"אוי לא!" קרא רמוס בחשש אחרי שסיריוס הלך.

"אוי כן!" גיחך ג'יימס בחיוך טיפשי.

"אני לא אסלח לעצמי אם יקרה לו משהו" מלמל רמוס בדאגה, מביט בנקודה בה סיריוס היה עד לפני רגע.

"מה אתה דואג הוא רק הלך לחפש חלון" אמר פיטר בביטול לועס משהו חום ורירי "הוא בטח יסתכל על הציפורים המצייצות."

"הוא עלול למות!" צווח רמוס. ג'יימס גלגל עיניים.

"הוא אולי ימות מהשעמום אחרי שהוא יביט בציפורים" גיחך ג'יימס ותקע בפיטר מבט מלגלג.

"מה?! זה דווקא ממש נחמד!" קרא פיטר בכעס והתחיל למנות את המעלות של צפייה בציפורים.

"שתוק כבר!" צעקו לבסוף רמוס וג'יימס כאחד.

"הכל באשמתכם!" האשים רמוס בקול נכאים.

"אנחנו?!" שאלו ג'יימס ופיטר יחד בקול מתמם "מה אנחנו עשינו?! זה הכל רעיון של רך כף!"

"אתם לא בדיוק עצרתם אותו!" קרא רמוס בכעס "עכשיו תכינו שיקויי נגד!"

"אבל אין לזה שיקויי נגד" אמר ג'יימס ומשך בכתפיו "הכנו את הסוג הטוב, החזק! רך כף מסתפק רק בטוב ביותר!" דיווח ג'יימס בגאווה.

"השתגעתם?!" צעק רמוס "הכנתם אמורטנציה?!"

"אה... כן." מלמל ג'יימס.

"השתגעתם!" הסיק רמוס.

"אה... כן..." מלמל ג'יימס.

"אתה משוגעים!" הסיק רמוס.

"כמו שאמרתי... כן!" מלמל ג'יימס.

"נמאס לי!" הכריז רמוס ויצא מהכיתה, אולי בפעם הראשונה בחייו, בסערה.

המסדרונות היו ריקים כמעט לגמרי בשעה זו, פה ושם רמוס זיהה תלמיד תועה שבהה סביבו בפה פעור.

הוא בדיוק כיוון את ביליוס וויזלי המבוהל אל כיתת שינוי הצורה לאחר שזה דיווח לו בצווחות שראה כלב שחור וגדול מימדים ביער.

רמוס מיהר אל היער, מחפש אחר עיניו הבוהקות של סיריוס או אחרי נביחה עמומה. הרוח שרקה באטיות גורמת לעצים להתנדנד ביער ולהראות גבוהים ומאיימים יותר.

פה ושם רמוס זיהה ציוץ קל ורעש פרסות אך סיריוס לא נראה באזור.

בדיוק כשנזכר שלא כדאי להרגיז את הקנטאורים, לפחות לא בימים אלו, רעש פרסות חזק נשמע מימינו.

רמוס פתח בריצה מבוהלת, לא שש לנהל דיון עם הקנטאורים שוודאי כבר נמאס להם מביקוריהם התכופים של הקונדסאים שלמרבה שמחתם כבר לא סייחים והפכו בוגרים ואכזריים כבני עמם.

הוא רץ במהירות, צועק בשמו של סיריוס אך ללא מענה בסופו של דבר הוא הגיע לקצה היער וקרס על אבן רחבה בשוליו.

הוא נאנח ונשען לאחור, מזדקף כשהבחין בכלב שחור ומדוכא למראה שרבץ לא רחוב ממנו, עיניו מגולגלות כלפי מעלה וזנבו שמוט ברפיון.

סיריוס התקדם אליו באטיות, מביט בסיריוס שנעץ בו מבט אומלל ודמה יותר מכל (ובהחלט נראה כמו) כלב עזוב.

"אני מצטער" הוא לחש לפרווה השחורה וליטף את ראשו של רך כף באטיות.

סיריוס הניע את אחת מאוזניו למשמע קולו וניד קלות בזנבו.

"אני באמת מצטער" הוא אמר שוב, מעביר יד על בטנו של רך כף שהסתובב על גבו ואפשר לו כר רחב יותר לליטוף.

"אני לא שונא אותך" סיריוס קשקש בזנבו באטיות מניד בראשו לעבר בטנו.

רמוס נאנח וגלגל את עיניו, ממשיך ללטף את בטנו של סיריוס ותוהה כמה חומר בשיקויים הוא מפסיד ברגע זה ממש שהוקדש להתרפסות לסיריוס.

רמוס המשיך ללטף את בטנו של סיריוס עד שלאחר חצי שעה סיריוס הפך סוף- סוף באטיות לאדם, מביט ברמוס באותו מבט מסכן שעטה ככלב.

"תמשיך!" הוא פקד והחווה לעבר בטנו. רמוס המשיך, עדיין מגלגל עיניים.

"תפסיק לגלגל עיניים!"

"טוב."

"יופי"

"עכשיו הכל בסדר?" שאל רמוס בחשש.

"כמובן!" ענה סיריוס והתרומם במהירות "אתה הרי לא שונא אותי!" הוא ציין בהתלהבות וחפן את פניו של רמוס.

"מה אתה עושה?" הזדעק רמוס ונסוג לאחור, מועד על אבן ונופל על גבו.

"מה שתמיד רציתי לעשות!" צעק סיריוס וקפץ על רמוס (מתעלם מהגניחה העמומה וזעקת הכאב) ואוחז בכתפיו של רמוס.

"תפסיק!" צעק רמוס בבהלה.

"מה הבעיות?" שאל סיריוס בבלבול, מרים גבה.

"אני- אני, כלומר, אני לא שונא אותך! אבל אני גם לא... אתה יודע.. אני לא כזה!" ירק רמוס.

"כזה מה? אתה לא מרגיש כמוני?" שאל סיריוס בקול מאוכזב והזנב שלא היה לו נשמט.

"אני... אני חושש שלא" רמוס אחז במהירות בפרק ידו של סיריוס, מונע ממנו לקום ולברוח ביללות.

"אבל... אבל אני כן!" יילל סיריוס בדמעות.

"זה יעבור סיריוס, זה השיקוי" אמר רמוס בקול רך "ולעזאזל! הכל באשמתך ובאשמת הראש החולני שלך! מה פתאום החלטת לרקוח שיקויי אהבה ולגרום ללינזי ל... אתה יודע!" הוא התנפל פתאום.

סיריוס נסוג לאחור בבהלה "אל תצעק עליי!" הוא צווח והסתובב בכעס.

"סליחה" מיהר רמוס לומר.

"גם אני לא יודע למה עשיתי את זה, כל כך טיפשי" ענה סיריוס. "כלומר, למה שאני ארצה שלינזי תאהב אותך? הרי אני אוהב אותך!"

"לעזאזל" סינן רמוס ופנה בצעדים נמרצים לכיון הטירה, גורר את סיריוס המוחה נמרצות (ומציע דברים הרבה יותר נחמדים שהם יכולים לעשות במקום ללכת לטירה) בעקבותיו.