משחק המשאלות.

אוקיי, כתבתי סיפור לתחרות הסיפורים בבלוג "כתיבה נוצרת"

הממ...

הנושא: "אם החיות שלנו היו מדברות מה הן היו אומרות"

אז, כמובן שאין טוב יותר מלכתוב על דג זהב ממורמר מהחיים :P

אגב, אני בטוחה שעד מועד ההגשה אני כבר אכתוב סיפור אחר כי זה לא הכי מוצא חן בעיניי ואני לא ממש מתחברת אליו (וטוב שכך XD)

אם כן, אני מפקירה אותו בידיכן הביקורתיות (כלומר אתם אמורים לתת ביקורת)

בהצלחה ^_^

אקווריום של דמעות.

אני אוהב לשחות. כלומר, אני חייב לשחות- אי אפשר לחיות בים בלי לדעת לשחות.
אני שונא לשחות. כלומר, אני חייב לשחות בתוך האקווריום הצפוף והעלוב הזה,
בייחוד כשהוא צופה אל הקופסא המגניבה ההיא שמזכירה לי ללא הרף עד כמה החיים בחוץ זוהרים.
כשהמשפחה רואה "נשיונל גיאוגרפיק" אני מקפיד להפנות את זנבי לקופסא, בייחוד כשהיא מציגה את האוקינוס הרחב, האינסופי.... הבית.
מובן שהייצורים המהלכים האלה מעולם לא טורחים לשאול לדעתי או רק לנסות לחשוב איך זה כשמגבילים את מרחב המחייה שלך לקוטר של 15 ס"מ.
לכן, מיד כששמעתי על תחרות הסיפורים המטופשת שמתקיימת ברשת המוזרה הזו, נוו... ימטרנט או משהו כזה החלטתי לגרום לכם, יצורים עלובים שמתפארים בהיותם חכמים מספיק כדי לעמוד על שני סנפירים- להבין איך דג מרגיש כשכולאים אותו באקווריום.
לא, זה בכלל לא מציל את חיי ואתם בהחלט לא עושים עמי חסד בהיותכם מאכילים אותי מיידי יומיים ואגב- מאיפה הרעיון הטיפשי הזה לתת לדג גרגר וחצי או שניים כל יומיים?
הקיבה שלי לפחות לא עד כדי כך קטנה!
וזה עצוב, עצוב, עצוב, עצוב שכל חיי אני מביט רק למקום אחד, לא רואה חברים ומתאמן בשחיית גב, חזה, ועוד כמה שהמצאתי.
האירועים המרגשים ביותר בחיי מתרחשים כשעדי- בן אנוש שקורא לעצמו אבי, בוהה בקופסא בטמטום וצופה בתכנית הגאונית "הדג שלי שטן". מובן שאיני יכול שלא למחא כפיים בהתלהבות!
הוו, סוף סוף דג שמכבד את עצמו ולא משתעבד לבני האדם המטופשים!
משם, אגב, הרעיון לקפוץ מן האקווריום ולכתוב את דעותי, צף ועלה לו מתחתית האקווריום שבראשי.
לכן, בהזדמנות זו אתן קרידיט ונשיקות חמות (ולא! אני לא דג נושך סנפירים, למרות שאני מכיר כמה כאלה ממש נחמדים) להוד מעלתו השוחה אדמירל באבלס המסנופר.
ובכל אופן, בני אנוש מרושעים, אני מתחנן בפניכם, אנא! מאות אלפי דגים בכל יום מזילים עשרות דמעות שרק מתווספות לאקווריום הקטן.
עשרות דגים בכל יום מנסים לקפוץ אל החופש ומוצאים את מותם מחוץ לקערת המים, זרוקים על המדף ולאחר מכן- נשמטים אל הביוב כלאחר יד- חסרי רוח חיים.
מיליוני דגים מוצאים את עצמם עושים את הדרך (כשהם שוחים בתוך מרק לאחר שכל טיפת החיים שלהם התאדתה על האש החמה) היישר אל בן פיכם מעלה הצנחה.
אז תרחמו עלינו. הרי כולם אומרים שבני אנוש רחמניים מטבעם (או לפחות היהודים!). רחמים. רחמים. רחמים.
בתודה, דגי (זו לא אשמתי שעדי נתן לי את השם שופע המקוריות הזה).

Fin