משחק המשאלות.

כשהייתי ילדה היה לי עולם. עולם שהיה רק שלי ולאף אחד לא היו את המפתחות של השער.
הוא היה עולם גדול, הדשא בו היה בצבע בהיר, אני חושבת שוורוד והשמים היו סגולים.
בעולם שלי הייתה בועה ענקית, הייתי נכנסת לתוכה כשפחדתי ממשהו או שנאתי, בכיתי, כאב לי. כמעט תמיד.
אבל יום אחד הבועה שלי כבר לא יכלה להכיל יותר. אולי גדלתי ונהייתי כבדה ואולי הצרחה ההיא היא זו שניפצה אותה לרסיסים.
העולם שלי עלה בלהבות, הוא בער ונעלם...
השמים שהיו פעם סגולים שינו גוון למן צבע עכור כזה, אפרפר.
העצים היו ערומים, אפילו עלי שלכת כבר לא היו לרגליהם והציפורים שצייצו שם נפלו מתות והתפגגו.
העולם שלי שאף פעם לא היה ורוד במיוחד, תמיד הלכתי לבקר אותו רק כשהיה לי רע ולא באמת אהבתי אותו, כנראה שלא מספיק.
העולם שלי שהיה ורוד אפילו שהוא לא, התנפץ לגמריי ובמקומו נבנה עולם חדש, עקור ומנותק.
עולם הבדידות שלי.
זה מצחיק שעולם דימיוני כל כך מרגיש לי אמיתי לגמריי. אני זוכרת בברור את היום שבו כבר לא יכלתי להכנס אליו יותר, וכשהצלחתי הוא היה מנותק ומנוכר.
כשניסתי לברא עולמות חדשים הם תמיד התנפצו, בזה אחר זה והעולם שלי אף פעם לא חזר אליי.
אף פעם לא היו אנשים בעולמות שלי ובוודאי שלא בעולם המרכזי, הגדול. הוא היה רק שלי ושל הציפורים.
אני והשקט. לבד בעולם הבודד שלי. אולי פשוט פחדתי להשתגע ולברא גם אנשים, אולי פחדתי שאני אתחיל להאמין בקיומם. גם ככה הרגשתי תמיד קצת משוגעת.
אני מתגעגעת לעולם שלי. כנראה שרק לילדים יש את הפריבילגיה לחלום.