יש כל כך הרבה אנשים שהייתי רוצה להקדיש להם את הסיפור הזה אבל למרבה הצער כל כך הרבה אנשים כבר לא נמצאים בעולם שלי ואני חושבת שגם לא מעוניינים להיות בתוכו.
אני אקדיש אותו לים שכל כך אוהבת סיפורי פנטזיה ולורדי, כי את קוראת הארי פוטר D: (ואיזה מן קורא ה"פ לא אוהב פנטזיה? :P)
ליל ירח מלא
הם היו נושמים לאט, באטיות ומחכים לגשם הבא שיביא איתו את התקווה.
הם היו מביטים זה בזו, בפחד, פוחדים לנתק את המבט. זה נראה שביר מידי.
היא אהבה להביט בחלון, לצפות, לחכות. אהבה להשתעשע במחשבה שאולי הוא אורב אי שם, קרוב כל כך, מעבר לחלון, המוות.
היא רצתה למות.
היא תמיד רצתה למות.
היא אהבה לקבור את הראש בכרית ולספור את השניות שחולפות, להיאבק בדחף לנשום, לדכא את רצון ההישרדות שלה עד כלות.
היא אף פעם לא הצליחה. תמיד, ברגע האחרון היא נזכרה שיש עוד דבר אחד שהיא צריכה לעשות, עוד אדם אחד שיש להשיב לו כגמולו.
אבל הרשימה מעולם לא נגמרה, תמיד היה עוד אחד ועוד מישהו שהתעקש להוסיף את עצמו לרשימה ההולכת ומתארכת. היא מעולם לא סיימה לטפל בכולם.
הוא אהב להביט בה, אהב את הניצוץ ההולך ודועך בעיניה, אהב את מעט החיים שעוד נשאר בה ואת כל הריק שממלא אותה.
הוא אהב כל דבר ודבר בה, גם את החייתיות הזו שהיא הביאה איתה.
הוא אהב את הריח שלה, אהב את הדם, אהב את הניחוח הקלוש של המוות שהיא הדיפה.
הוא ידע שהיא משגעת אותו, היא הורגת אותו, מפילה אותו ומונעת ממנו מלקום.
הוא ידע שהיא אוהבת אותו, בדרכה המשונה, ההורגת.
"זה בדם שלי..." היא הייתה לוחשת כשהתחנן בפניה להפסיק, לנסות להיות אנושית יותר, ממשית יותר.
"את יכולה לשנות את זה!" הוא קרא בטון מתחנן אבל היא רק הנידה בראשה בייאוש.
היא אהבה את לילות הירח המלא, היא חיכתה להם. תמיד כשהביטה בחלון היא ספרה את השבועות, הימים, השעות עד ערב הירח המלא.
הוא שנא שהיא עשתה את זה, הוא שנא את הירח המלא, הא שנא את אותם לילות בהם חזה בה מאבדת את עצמה, נוטשת לגמרי את הזהות והופכת לדבר המפחיד הזה.
אבל היה קסם בכל המסתורין הזה, יופי מכשף שהוא מעולם לא יוכל להסביר. הוא אהב אותה, הוא אהב שהיא הורגת אותו, הוא אהב שהיא סנוורה אותו.
הוא היה מביט בה מעבר לחלון כשהייתה משתנה בלילות הירח המלא. היא נהגה לעמוד ולהביט בו, חיוך רחב, לא אנושי מרוח על שפתיה.
היא הייתה מצמיחה טפרים באטיות, ניבים בקעו מהחניכיים הרגישות ופרווה צמחה על כל פיסת עור.
היא נהגה לרוץ בשדות, לרוץ במהירות אל עבר בתי העיירה ושם לנשוך עוד אחד, ועוד.
ממלאת את העיירה בגופות כחושות של ילדים ושאגת מוות שמעולם לא הפסיקה להדהד.
היא הייתה חוזרת עם שחר, תשושה עייפה ומלאה שנאה עצמית. היא הייתה שורטת את פניה בטירוף ומיללת בפחד.
הוא היה אוסף אותה לזרועותיו, מבטיח לה שיהיה טוב אבל אף פעם לא היה טוב.
הוא זכר את היום בו גילה מי היא, מה היא. מבוהל הוא רץ במהירות אל טבעית, נס על נפשו בעוד היא רצה אחריו, מתחננת שלא יסגיר אותה. הוא היה חייב להסגיר אותה. הוא לא עשה זאת.
הוא לעולם לא יעשה זאת.
בבוקר שלאחר הירח המלא היא צעקה שהיא לא מסוגלת יותר, שנמאס לה, היא רוצה למות.
היא תמיד רצתה למות.
הוא לא היה מסוגל לעצור בעדה, הוא ידע שמותה ימנע מוות של חפים מפשע. היא הייתה צריכה למות והוא ידע את זה אבל הוא לא רצה שתמות.
הוא ניסה לעצור בעדה, כמו בכל פעם והיא נאחזה בו, בטענה הקלושה שהיתה לו- היא לא אשמה שהיא כזו.
היא הבטיחה להישאר בחיים עד ערב ליל הירח המלא הבא בתנאי שישבע שיהרוג אותה לפני כן.
הוא רעד ונשבע. היא פסעה אל החלון והוא נעמד לצידה.
הם היו נושמים לאט, באטיות ומחכים לגשם הבא שיביא איתו את התקווה.
משתתף בתחרות הסיפורים בבלוג כתיבה נוצרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
