"זה כמו בור, בור עמוק ששואב אותך לתוכו, עמוק יותר מכל דבר שהכרת..."
"כמה דרמטי" הוא אמר בחצי חיוך. "כמעט משעשע"
"זה לא אמור לשעשע..." היא לחשה אליו, מביטה בו במעד לעיניים רציניות.
"אני כמעט אאמין לך" הוא אמר, חיוכו מתרחב. היא הביטה בו בצער "חשבתי שתבין".
"כאני אמות... הייתי רוצה להיקבר בפארק, במקום מלא פרחים, חי..." היא מלמלה, ניצוץ לא ברור מהבהב בעיניה.
"הכל בסדר?" אמה הביטה בה מודאגת מעט.
"כן, מצוין, רק רציתי להבהיר שהייתי רוצה להיקבר בפארק" היא אמרה, מזייפת בקושי חיוך חיוור.
"אולי תפסיקי כבר עם השטויות?" ענתה לה אמה בכעס, ממהרת לקפל את ערמת הכבסים שהצטברה על הספא הקטנה.
"מצטערת..." היא לחשה בתגובה, מתעלמת מהדמעות שצרבו את עיניה.
"אני סתם ילדה קטנה..." היא מלמלה לעצמה כשהסכר נבקע ודמעות החלו לזלוג מעיניה כמו מים.
"את מושלמת!" הוא אמר, מלטף את הלחיים הרכות בערגה.
"אני לא," היא דחתה את ידיו המחוספסות. "אני מטומטמת."
"את לא" הוא אמר בביטול, מביט בה במבט מודאג מעט בשעה שהיא החלה לשחק בחוטים הפרומים של מצעי המיטה.
"אני עצובה..." היא לחשה אליו, נועצת בו מבט חודר.
הוא חייך את החיוך הנצחי שלו "זה בסדר להיות עצובה."
"שום דבר לא גורם לי הנאה... כואב לי אפילו לצחוק!" היא קראה במצוקה, זועקת את כאבה לכל קצוות השמים.
"זה יעבור..." אמרו לה כולם. "דיכאון של גיל הנעורים" אמרה אמה בפיוס והציעה לה לצאת למסע קניות מטורף.
היא הביטה בכסף במבט אטום אך זייפה חצי חיוך שהרגיע את אמה וסייע לה לשוב לעבודתה הרבה.
"אולי תפסיקי להיות כל כך מדכאת!" צעקה אליה שירה במהלך המסיבה, כשהיא רק ישבה והביטה בכולם רוקדים בטירוף לצלילי מוזיקה פסיכדלית.
"אולי, אולי אני אצא החוצה.." היא אמרה, נושמת כאילו זה כואב ונוטלת את תיקה.
"תחזרי עם חיוך!" הוא אמר בטון עליז, מתעלם מההבעה האומללה שהיא שיגרה לעברו.
"אני לא אחזור..." היא לחשה בשקט, לעצמה ונבלעה בצללים.
כמישהו משגר לכם סימני התאבדות, אל תתעלמו. גם אם זה קל יותר...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
