משחק המשאלות.

כל כך הרבה עבר עליי לאחרונה שאני חוששת שכל מה שאכתוב יתקשר באופן ישיר לחיים האישיים שלי.

אני יודעת שבכל דבר שאדם כותב, שבכל מילה בבלוג הזה יש חלק ממני, אבל בכל זאת, זה כמעט כואב לי לכתוב סיפור או שיר, כי כל דבר מעלה בי זיכרון אחר ואני, כמו תמיד מעדיפה לעצום עיניים ולשכח.

השיטה הזו כבר לא עוזרת, אתם מכירים את ההרגשה הזו שגוש עצום מתיישב בחזה וכבר לא נשאר מה לעשות אלא להתמודד עם זה... אבל אף פעם לא הייתי טובה בלהתמודד.

וכבר כל כך הרבה אנשים יודעים על הבלוג הזה, או אנשים שאפילו אני לא מכירה אישית אלא רק וירטואלית, מכירים אותי יותר מידי שאני פשוט מרגישה חשופה מידי.

קשה לי עם זה שאנשים יודעים עליי, מכירים אותי או מזדהים איתי. אני יודעת שאני אמורה להרגיש ההפך אבל כבר מזמן הבנתי שמשהו בי דפוק.

היו לי רעיונות, הרבה רעיונות ויותר מידי רעיונות, אבל עם כל מילה שאני כותבת אני מרגישה ששוב אני גולשת לחיים שלי. אפילו בסיפור הקודם, יותר קטע אם לדייק, היו חלקים שלמים ממני.

אני לא רגילה לכתוב יותר מידי ממני, זה מרגיש לי פתטי מידי, ושוב, כואב מידי וחד מידי.

אין לי מושג למה פרסמתי את הפוסט הזה, אני פשוט רוצה שתדעו שלא נטשתי ואולי גם תוכלו להבין אותי. ואני מקווה שבקרוב, בקרוב בקרוב, אפילו מחר, אני כבר אוכל לכתוב משהו שיהיה לי נח גם לפרסם.

שבת שלום לכולם :) אוהבת מאד,

אני.