הם ישבו בפינת הרחוב, פושטים ידיים אל העוברים ושבים שרק המשיכו הלאה, מתעלמים מהילדים שנעצו בהם עיניים מורעבות.
"נמאס לי!" היא קראה בקול שבור כשהחשיכה החלה לרדת ובידיה שתי מטבעות בלבד.
הילד הביט בה מהורהר, "אולי מחר נוכל לקנות-"
"אני רעבה היום, לא מחר!" היא קראה בכעס, מביטה בילד בשנאה שאת מקורה הוא נכשל מלפענח.
"אני מצטער," הוא אמר לבסוף בקול נמוך, פונה אל עבר ערימת האשפה שהצטברה מעבר לרחוב.
"אם האידיוט הזה לא היה גונב לנו את כל מה שאספנו במשך חודשים-" היא פתחה לעבר גבו המתרחק.
"זה כבר לא יעזור להתלונן!" הוא קטע אותה בחדות, מסתובב להביט בפניה. "אני בטוח שהוא לא יהנה מהכסף שהוא גנב מאיתנו"
היא הביטה בצלקת הרחבה שנחרטה על לחיו ע"י אותו אחד שגנב מהם את המעט שהצליחו לאסוף. "כן בטח" היא מלמלה לעצמה "פתי".
"יום יבוא ואני אבנה עולם של צדק... עולם שלגנבים, פושעים והורים נוטשים לא יהיה מקום בו" הוא לחש, אור לא ברור מרצד בעיניו. היא הביטה בו, מוקסמת מהנחישות שנמסכה בקולו.
"בהצלחה" היא איחלה באדישות, מגרדת עוד פיסת מזון מעופש של מה שבעבר כנראה היה לחם.
"אני אצליח!" הוא קבע והושיט לה קליפת תפו"א כמעט טרייה.
"ואיך בדיוק תעשה את זה, מר כל יכול?" היא שאלה מלגלגת בעודה מתנפלת על המזון ברעב. "אתה אף אחד, בדיוק כמוני!" היא קראה בקור שהסתיר הרבה כאב.
"את לא אף אחת..." הוא אמר, חמלה מתגנבת לקולו.
"אני לא זקוקה לרחמים שלך!" היא הפנתה לו את גבה, מונעת ממנו מלהבחין בדמעה שזלגה על לחייה.
"את לא אף אחת בשבילי..." הוא לחש לגבה. כתפיה רטטו בבכי אילם.
נצחים לאחר מכן, הרבה לאחר שנמצאו ע"י המשטרה ונשלחו אל בית היתומים העירוני, והרבה, הרבה לאחר שבגרו, הופרדו באכזריות והוא החל את הצבא עם פרופיל גבוה ושאיפות גבוהות הרבה יותר, הוא נעשה לאחד האנשים היותר חשובים והיותר משפיעים במדינה.
כל פעולה שעשה, כל אדם שזיהה אותו היווה מבחינתו עוד נצחון קטן, עוד הוכחה לכך שהוא ניצח את הגורל שהחיים ייעדו לו. שהוא יכול להיות, מישהו.
והוא מצא אותה. אחרי שנים שפניה התעממו לזיכרון כואב, תלוש וחד, שנים שבמהלכן לא הפסיק מלחפש אותה, הוא מצא אותה.
הוא היה גאה לתת לה את כל מה שהפסידו בעבר, לפנק אותה בכל המותרות שנחסכו מהם, ולאהוב אותה.
מאוחר יותר, כשהחל להעביר תקנות ותקנים ועשרות חוקים שהיוו מבחינתו את התגלמות הטוב והצדק, הוא הרגיש איך לאט ובאיטיות היא מתרחקת ממנו.
"אתה הולך ומשתנה!" היא קראה כשחקר אותה בכעס לפשר הדבר.
הוא אסר כל מי שהואשם בגניבה, ולו הפעוטה ביותר, בטענה שזה מתחיל בגניבת חטיף ומסתיים בפריצה לבנק.
הוא הורה להכפיל כל עונש חוקי שניתן, לאחר שקבע שהעונשים ככל הנראה לא מרתיעים את פורעי החוק. הוא העמיד שוטרים כמעט בכל קרן רחוב, והזהיר אזרחים לבל יעברו על כל חוק כלשהו.
הספרים שהפיץ, בנושא אמת, שלום ומוסר שנמכרו בכל חנויות הספרים, הקיוסקים והמרכולים ברחבי המדינה כולה.
כל אזרח חוייב לשלם מיסים שעליהם נאלץ להוסיף קרן שהופקעה למען יתומים, אלמנות ושאר נזקקים. בלי להתחשב במצבו הכלכלי של האזרח עצמו.
"אתה לא מרגיש לפעמים שאתה מגזים..?" היא הייתה לוחשת אליו בכל ערב, לאחר שחזר הבייתה עייף אך מרוצה.
"אני עושה הכל למען הכלל" הוא אמר לה, עיניו רושפות אש כשהרגיש שהיא חולקת על דעותיו.
"אתה פוגע באנשים," היא אמרה ישירות, בקול קשה שהרטיט את ליבו.
"אני הצדק" הוא השיב במחאה, מפנה לה את גבו בכעס.
"אתה לא אלוהים!" היא קראה, מגביהה את קולה בכמה אוקטבות.
"אבל אני העוזר שלו, אולי העוזר הטוב ביותר" הוא ענה מבעד לשיניים חשוקות.
היא גילגלה את עינייה בייאוש "ירדת מהפסים,"
"עליתי עליהם."
"אתה כל כך טועה..." היא לחשה בכאב.
"אולי את זו שטועה, עם כל הקנאה הארורה שלך!" הוא ירק, מסתובב להביט בפניה. היא נרתעה מעיניו שירו גיצים.
"אני לא מקנאה!" היא קראה בכעס, מופתעת וכאובה.
"עכשיו כשאנשים מכירים אותי, אני חשוב, מעריצים אותי ומקשיבים למוצא פי-"
"ושונאים אותך בסתר, מר חשוב" היא השלימה, יורקת את המילים האחרונות.
"את רואה! את רק מקנאה, עכשיו כשאני מישהו!" הוא אמר, קומץ את אגרופיו בזעם ומפנה לה את גבו.
"אבל אתה אף אחד בשבילי..." היא לחשה לגבו. כתפיו רטטו בבכי אילם.
נכתב לתחרות "בן מנהיגות לעריצות"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
