משחק המשאלות.

הוא היה כמו אדוות הים, הקצף הלבן שצף על פני המים ומתמוסס באטיות.
הוא אהב לצייר, במקומות שקטים, לבד.
הוא אהב את הלבד, אולי כי מעולם לא למד לחיות "ביחד" או שמעולם לא לימדו אותו.
היה לו קול שקט וצלול שכמעט מעולם לא נשמע. ככל שהתבגר הוא למד להסתגר יותר, לשתוק יותר ולהתרחק יותר מכולם.
כי ככה זה הרבה פחות כואב.
הוא זכר איך פעם, כשהיה צעיר יותר הגננת המודאגת הציעה שישאר עוד שנה בגן, אמו המיואשת עמדה על שלה הפעם;
הוא עלה לכיתה א' כשפסיכולוג רציני מלווה את דרכו בעיניים ממושקפות ועשרות בעיות פסיכולוגיות שאפילו את שמן הוא לא ידע לומר.
כשגדל יותר, בכיתה ג' בערך הוא הפך לילד שוליים מוזנח שבלט קצת יותר מידי, מה שסימן אותו כמטרה, קורבן להתעללויותיהם של שאר הילדים.
קראו לו גל. גל האילם, גל השקט, גל החלש, גל הגלמוד, גל.
מאוחר יותר, כששנות היסודי כבר היו מאחוריו והוא עמד בפני תיכון הוא כבר לא היה "גל המוכה", את הגל הזה הוא נצח והשמיד ואת מקומו תפס "גל האילם" שכמו השתלט על המקום בו היה גל המוכה והרס בדרכו עוד כמה גלים.
הוא הפך שקט עוד יותר, אם זה אפשרי. הילדים פחדו ממנו, העדיפו לשמור מרחק מהנער השתקן והמסתורי.
וגל אהב את זה, כל עוד הוא היה עטוף בשתיקתו והם בשתיקתם. הוא לא עשה דבר כדי לשנות את המצב.
ואז הוא הכיר אותה,
היא הייתה ההפך מכל מה שהכיר: במקום בו הוא היה שקט כל כך היא הייתה רעשנית וקולנית יותר מרוב הבנות שהכיר.
גל אהב את השקט אבל היא לימדה אותו לאהוב את הצלילים, לאהוב את גוון קולה ואת הדרך שבה כפכפי העץ שלה פגעו במרצפות.
אבל עם אנשים שונים כל כך הקרע היה בלתי נמנע. בסופו של דבר היה עליו לבחור בינה לבין מי שהוא, או מי שהיה ומה שהכיר.
"נמאס לי שאת מנסה לשנות אותי" הוא לחש, המילים עולות לו כמעט במאמץ, לאחר שחזרו ממסיבה רועשת עם כמה מידידיה.
"אני רק רוצה שתהיה כמו כולם, תחיה!" היא אמרה, בניגוד אליו, בקול חזק ובוטח.
גל אהב אותה, באמת שהוא אהב אותה, אבל את השקט שלו הוא אהב יותר.