משחק המשאלות.

פאנדום: ה"פ.
תקופה: אחרי הספר השביעי.
סקורפיו, אלבוס, ג'יימס.
דירוג: G

ג'יימס היה הראשון שאבד. עוד בשנתו הראשונה בהוגוורטס, כשמצנפת המיון בחרה לשבץ אותו בבית סלית'רין.
אז, הוא הביט בעיניו של ג'יימס שאור תמיד ריצד בהן. ג'יימס השיב לו מבט חלול, משהו לא ברור הבהב בהן וכבה לנצח בשביל אלבוס.
רוז הייתה השניה. בנשיכת שפתיים ומלמול מיואש "חשבתי שאתה אחר..."
היא הפנתה לו את גבה, מתעלמת ממבטו הכאוב שהתחלף מיד בכעס ושנאה.
משפחתו המורחבת, הוויזלים, איבדו בו את האמון בזה אחר זה, הוא לא ידע אם מעצם היותו שייך לבית סלית'רין הם בחרו לסמן אותו כמטרה או משום שהרוע בו היה באמת מושרש.
אבל הוא חשב שהוא אדם טוב. בהתחלה הוא חשב ככה, עד שנגרר למעשים נואשים שעשה, ניסיונות להרגיש שייך, אם לא לצד המואר אז לצד השני.
לילי, כמעט האחרונה שנשארה לצידו, גם כשטעה כל כך הרבה, היא תמיד הבטיחה שיהיה בסדר.
אבל נמוגה דווקא ברגע שהיה זקוק לה יותר מכל. "אתה לא יכול לטעות לנצח, אל" היא קראה, טון קולה, שתמיד היה רך ומלטף הופך בהדרגה לתקיף יותר.
"תחליט לאן אתה שייך" היא קראה. והוא בחר.
הוריו היו האחרונים. כשכבר לא יכלו להעלים עין, לטעון שזו רק תקופה חולפת ו"זה שאתה בסלית'רין לא מונע ממך להיות אדם טוב"
מילים שגוועו בסופו של דבר על שפתיהם, כשהוא עזב את הבית, מיואש מהמבטים המאשימים.
בסופו של דבר הוא ידע שהכל טעות, אבל ההכרה הכתה בו כשכבר היה מאוחר מידי.
יותר מידי מעשים נעשו, יותר מידי אנשים נפגעו ויותר, הרבה יותר ממנו אבד.
סקורפיו היה היחיד שנשאר. גם כשאלבוס טעה או נכשל, הוא היה שם. הוא תמך ועזר ולא פעם נשא באשמה לבדו.
הוא היה הבית אחרי ששערי ביתו של אלבוס נטרקו בפניו, הוא היה זה ששכנע אותו שהוא בסדר ברגעים שאלבוס הרגיש כמו ההגדרה ההפוכה למילה "בסדר".
סקורפיו היה הכל ואלבוס האמין לו תמיד. הוא רצה להאמין לו.
אחרי הכל, כשהברירה הייתה בין משפחתו שבחרה להתעלם מקיומו לסקורפיו, שקיומו של אלבוס היה חשוב לו כקיומו שלו ותמיד בחר, ולימד גם את אלבוס לבחור בקל, היה הרבה יותר קל לבחור בסקופיו.
וכך, כשסקורפיו בא אליו אחר צהריים מעונן, פניו אפורות כמו השמים בחוץ, ובישר לו שכולם, כולם נהרגו בהתקפה, עיניו של אלבוס רק הבהבו בכאב ונכבו כמעט מיד.
כמעט כמו עיניו של ג'יימס המאוכזב שנכבו ברגע חשוב כל כך לאלבוס.