אתמול בבוקר דרושקה (הכלבה שלי) מתה. קצת מידע על דרושקה-ההורים שלי מצאו אותה ליד הקראוון שגרנו בו כמה ימים לאחר שאני ואח שלי נולדנו. היא היתה אז כבת חודשיים וחצי. קראנו לה דרושקה בגלל שחשבנו שהיא ממין זכר אז קראנו לה דרוז'וק (שברוסית זה ידיד) ואז כשהסתבר שהיא בעצם ממין נקבה אז השכנים שלנו (שלא ידעו איך באמת צריך להטות את השם לנקבה) אמרו "אז מה, עכשיו קוראים לה דרושקה?".
קמתי בבוקר כהרגלי ב-6, ושמעתי שההורים שלי גם כן בדיוק קמו והלכתי לסלון לשאול אותם למה הם קמו כ"כ מוקדם. ואז כשהגעתי לסלון ראיתי את אבא שלי יושב ליד דרושקה, וכשהוא הבחין בי נכנסת לסלון הוא הסתכל עליי בעצב והינהן קלות בראשו ואמר "דרושקה מתה". התחלתי לבכות, כמובן, והסתכלתי על דרושקה. היא שכבה שם ללא תנועה ליד אבא שלי, עם פה פעור ונוזל כהה ליד הפה שלה (היא כנראה הקיאה קצת). התקשרתי לאח שלי (שהיה אז בפנימיה) והודעתי לו, והוא נסע בטרמפים הביתה. בזמן שחפרנו בור בגינה האחורית שלנו, סבא שלי בדיוק עבר בשביל ליד הגינה, בדרך לקאנטרי. קראתי לו וסיפרתי לו מה קרה והוא הצטרף לקבורה. כשהבור היה עמוק מספיק (אני מקווה שהוא באמת היה עמוק מספיק) הכנסנו לשם את דרושקה. היה לה ריח מוזר, כנראה בגלל שהקיאה, והיא פשוט לא זזה! אני מתכוונת, איך זה יכול להיות שדרושקה לא זזה?.. לא נושמת?.. כיסינו לאט לאט את דרושקה באדמה, וניסיתי להסתכל עליה כמה שיותר, כדי לזכור טוב טוב איך היא ניראית. קטנה וחמודה. אני כ"כ מתגעגעת אליה. אני עדיין לא מצליחה לקלוט שאני לא אוכל ללטף אותה כשמתחשק לי. זו גורם לי להרגיש חסרת אונים, כי אין מה לעשות, אני לא אוכל להיות איתה מתי שארצה. אבא שלי אמר לי שהם התעוררו כי דרושקה השמיע רעשים לפני שמתה. ואני לא יכולה להפסיק לחשוב שהיא פשוט מתה ושלא יכולנו לעזור לה. היא כ"כ מסכנה, היא סבלה, וראינו אותה סובלת, ולא יכולנו לעשות כלום. דרושקה תמיד היתה שם, מאז שאני זוכרת את עצמי, ועכשיו היא כבר לא. זה הדבר הכי מוזר והכי עצוב שקרה לי בחיים, אני פשוט לא יודעת מה לעשות! אני מנסה להסיח את דעתי, בעיקר לקרוא ספרים, או לעשות ש"ב במתמטיקה, דברים כאלה שצריך לחשוב בהם הרבה. הבעיה היא כשאני הולכת לישון, כשאני מנסה להירדם, אני לא מצליחה להסיח את דעתי ממנה. בגלל זה היה לי מאוד קשה להירדם בלילה ובכיתי הרבה. אני כ"כ רוצה אותה פה עכשיו, כפי שהיא היתה לפני שהתחילה לגסוס, כשהיא לא סבלה 24 שעות ביממה. כשהיא היתה יוצאת לנבוח בחוץ על הכלבים, או כשהיא היתה באה אלינו בריצה כשהיינו חוזרים הביתה ונשכבת על גבה כדי שנלטף לה את הבטן, כולה מאושרת בזכות ליטוף בטן קטן. כשהיא היתה הולכת איתנו לחוגים, ולסבתא וסבא. היא ממש אהבה אז את החיים, ונהנתה מכל דבר קטן. אני זוכרת שפעם היא עקבה אחריי ואחרי אח שלי לביה"ס (כשעוד למדנו ביסודי), וזה היה בחורף וירד גשם וכבר היה מאוחר מידי כדי להחזיר אותה הביתה כי הלימודים כבר עמדו להתחיל והיא לא היתה עוזבת אותנו שם-היא באה איתנו לשם והיא תחזור איתנו משם (למרות שהיא ידעה מצוין את הדרך הביתה. היא פשוט דאגה לנו), אז לקחתי את המעיל שלי ועטפתי אותה בו כדי שלא יהיה לה קר (כי היה לה מאוד קר!!) ובשיעורים באותו היום כל הזמן חיכיתי להפסקות כדי ללכת להיות איתה. היה ממש כיף להגיע בהפסקה ולראות אותה שם, הרגשה כזו שהנה, בתוך מקום מלא בזרים אני מוקפת במשפחה-אח שלי ודרושקה. נתתי לה לאכול שם וניראה לי שהיא נהנתה להיות שם (אני מקווה).
אני כ"כ רוצה אותה פה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Drushka