אני לא יודעת איך זה קרה שבסוף ערב כ"כ אדיר אני בוכה..
אני נלחמת בבכי, רוצה לעצור, נושמת עמוק לתוך תוכי, אומרת לעצמי 'זה שטויות, אסור לבכות, אסור להשבר. לא עכשיו.'
אבל זה חזק ממני, וזה גדול ממני וזה כבר כ"כ מתיש אותי. רדיפה בלתי פוסקת אחרי קשר שגם ככה לא נמצא שם.
קשר שאף פעם לא היה ואף פעם לא יהיה.. ולטובת בריאותי הנפשית כדאי שיסתיים ועכשיו.
זה תמיד היה הוא. לחשוב עליו, להרגיש כלפיו, לבכות עליו.
כבר כ"כ התרגלתי שהוא תמיד שם, ממלא את החסר הזה, את המשבצת הריקה של הבן אדם הכי הכי קרוב שיש..
שבכלל לא קלטתי שכבר מזמן זה הפך לקשר שעובד על מניפולציה ורחמים, קשר מעוות, לא בריא, שכבר אין לי צורך בו מזמן...
הוא כבר מזמן לא אותו בן אדם שהתאהבתי בו. הוא לא ממלא אצלי כלום. רק מרוקן כל הזמן...
וכשאני בוכה בגללו, בגלל הייאוש והאכזבה הבלתי תתואר, אני מרגישה כ"כ מטומטמת, מרומה. ואז אני מגיעה למצב שהנשימות שלי לא סדירות,
ואני מתחילה להשתעל, אולי בגלל הבכי ואולי בגלל הדלקת גרון שעוד לא לגמרי עברה, ואז הוא מתקשר.
ניסיתי להשמע הכי בסדר 'שלום לך..' 'היי מה קורה?' 'בסדר, איך את?' 'את בוכה? או שאת מצוננת?' 'אני קצת עצבנית היום' 'תני לי לנחש..'
והכל פשוט יצא, פשוט מפל של מילים נשפך ממני באופן לא רצוני.. הכל מהכל, את כל האמת לאמיתה בפנים. רק בפני הבן אדם הלא נכון.
והוא כמובן לא יודע את כל הרקע, ואיך אפשר בכלל להתחיל להסביר, למרות שאין בן אדם בעולם שהייתי רוצה שיבין את זה יותר ממנו, כי זה הוא..
אבל אני לא מצליחה להסביר למה אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו.
למה אני לא מצליחה לחתוך.
למה כבר קרוב לשנה, אין יום שאני לא שואלת את עצמי 'איך אני עוד כאן'
ואיך אני מדמיינת את החיים שלי כל כך נפלאים בלעדיו.
ואיך חסרה לי רק טיפת אומץ קטנה כדי שהכל יסתיים, לכאן או לכאן. אין אמצע.
והוא באורח פלא מבין את הכל, מהתחלה ועד הסוף מבין את כל מה שחסר, ואומר את כל המילים הנכונות..
אני כמעט מאמינה לו אבל עדיין יש בי ספקות.
הוא אומר 'אני לא אשאיר אותך לבד בזה. לא משנה מה.'
ופה כבר אני מאמינה. ומריצה סרטים בראש, ומתחרטת, ושוב מריצה ושוב מפסיקה...
ואז הסרט הוא כבר דיי הופך למציאות אצלי בראש, מציאות קרובה.
והוא מתאר לי את התמונה שהוא רואה אצלו בראש, שלי יושבת על המיטה, מכונסת בתוך הפוך, עם הטלפון ביד ובוכה... ושהוא לא יכול לראות את זה...
וכאן יש טוויסט חזק בעלילה.
פתאום האידיוט הוא כבר לא האישו. אלא בכלל איזה מקסים אחד מגבע כרמל שנותן לי כ"כ הרבה בטחון בימים טרופים אלה..
וכל מה שאני רוצה זה רק להיות איתו מחובקת חזק בזרועותיו, מרגישה אותו זז, מרגישה אותו נושם לי על העורף... ממלמל שרק לזה הוא חיכה...
ואז אני מבינה, שזה לא הדמיון שלי שעובד שעות נוספות, אלא מה שקרה בדיוק לפני 24 שעות.
אלו זיכרונות, כאלו זיכרונות טובים כבר מזמן לא היו לי.
כשהוא סיפר בדיחה, צחקתי באמת.
כשדיברנו הוא הסתכל ישר בעיניים, ולא הפנתי מבט.
כשהוא סיפר, הוא ריתק וגמעתי בשקיקה כל מילה שלו.
כשהוא שאל, סיפרתי מהמקום שהוא הכי הבין בעולם, והוא הקשיב..
כשהוא נגע, לא נרתעתי, זה היה לי נעים.
כשהוא חיבק, הרגשתי בטוחה בזרועותיו.
כשהוא נישק, לא חשבתי על מישהו אחר, רק רציתי עוד...
לרגע לא הרגשתי שהוא מישהו שיכול לפגוע בי
התמסרתי לסיטואציה, למקום, אליו.
ולרגע כל הדברים ששוברים אותי, הולכים לאיבוד.. רק לרגע.. וזה שווה את הכל..
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
