'זה עצובשהילד נהיה ציפור ומתחיל לעוף...'
מנותקת מכל תחושה שקיימת בעולם הזה,
איבדתי את הטעם.
יום אחרי יום עוברים ולא קורה כלום, כלום לא מזיז, לא נוגע..
והדברים הכי כואבים אף פעם לא מוצאים את דרכם החוצה.
הייתי רוצה לצרוח, אני חושבת שכולם מחכים שכבר אצרח. אבל יש משהו פיזי כ"כ שעוצר אותי.
אז אני מרגישה פספוס, ובזבוז זמן, אני מרגישה לא רצויה, או בכלל לא מרגישה.
שכל החברים הכי קרובים כבר כל כך רחוקים...
שאין לי מושג איך לאהוב אותו, איך להיות איתו, מה כבר להגיד לו...
שהמשפחה שלי אדישה לכל המצב שלי...
שאני מוותרת לעצמי, שאני הורסת לעצמי כל הזדמנות לחיים טובים, שאני מחפשת משהו שלא קיים בכלל!
שיש לי ציפיות גדולות מדיי מהעולם הזה, שאני מסתכלת למעלה מדיי, מרחפת...
שאין לי טעם לחיים, אפיסת כוחות, שש שעות של בכי רצוף, קשי לנשום. היסטריה.
מתחילה לעשות שטויות, נפרדת ממנו, מתקשרת אליו, לוקחת כדורי הרגעה כאילו שזה מה שיעזור.
הם קוראים לזה דיכאון, תקופה קשה, מצבי רוח...
מתי יקריבו בשבילי את הדבר הזה, מתי יצילו אותי מעצמי, מתי יבינו שאני צריכה שמישהו יעשה הכל בשבילי?
'לא ידענו שכל כך כואב לך, מצטערים
בוא אנו נמחה את הדמעות שלך
כי לא ידענו איך בכלל קוראים לך
מי חשב שיום אחד נקבור אותך..'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
