חודש ימים בצבא, זה כמו לחיות בסרט מלחמה ואתה הגיבור.
אין לי מילים להסביר את המציאות ההזויה שאני חיה בה, הלוואי שהיו לי מילים והייתי יכולה לפרוק קצת.
לסיים שמירה ב-3 לפנות בוקר, ללכת לפרוק נשקים ולהיזרק לתוך המיטה הלא כ"כ נוחה,
אח"כ עוד לחשוב כמה דקות על היום שעבר עלי, על ההיא שעצבנה, והמפקד הבן כלב שתיזז אותנו בכל הבה"ד..
ואז נשארה לי רק דקה אחת לפני שהראש לגמרי נשמט הצידה, לחשוב על אותם אנשים שמחכים לי בבית, על אותם החיים שמחכים לי בבית...
אז באמת שאין לי תלונות, הקורס שלי הוא אחד האיכותיים שיש בבה"ד.
מצאתי לי את החברות שלי שתמיד יעזרו ויחפו עלי בשעת הצורך, התפקיד מרתק אותי..
המפקדים אנושיים ויש עם מי לדבר..
יש הרבה שירים, הרבה צחוקים, הרבה חומר מסווג והרבה הרבה מחשבות שלא יוצאות מהראש אף פעם..
'איך נקלעתי לפה, איך זה קרה שאני כבר בצבא'
'מה יהיה הלאה, האם מתישהו תחושת הבלבול והחוסר חדאות תעלם?..'
'האם זה ייתכן שבמשך חודש ימים לא התפרקתי לגמרי לחתיכות, או שאני רק מדחיקה את הכל?'
'מי אני בלי אותן החוויות, השירים, האנשים והנסיעות?.. למה כל סופ"ש אני מאבדת את עצמי לחלוטין?'
את כל התשובות לכל אותן השאלות, אני אגלה בדיעבד.. ואצחק על זה המון...
בנתיים אני חוזרת לבסיס לעוד שבועיים אינטנסיביים מאין כמותם.
'גם אם אשתה את כל הים, הוא לא ירווה את צמאוני
לעוד יום קרוב אליך, לעוד יום בזרועותיך
גם אם אשב מתחת שמש, לא ישרפו אותי קרניה
כמו לבי נשרף בלהבות אהבתך, כמו לבי נשרף בלהבות אהבתך..'
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
