The house of the rising sun

אני עושה כל כך הרבה טעויות, חיה מרגע אחד לשני.

מאבדת את עצמי, חוזרת לעצמי. 

נמאס לי להיות כל כך לא יציבה.

גם אם זה אומר להקריב את מי שאני בשביל זה, אני רוצה שקט. שלווה פנימית שלא הרגשתי כבר המון זמן..

אם הייתי מסתכלת על החודשיים האחרונים מהצד, הייתי אומרת לעצמי שאני מטומטמת.

אבל מותר לי.

להיות מטומטמת לפעמים.

תמיד.

מאכילה את עצמי כל כך הרבה סרטים.

ילדה קטנה בת 20. האם כל זה שווה את הרגע הקטן המאושר הזה שכל כך מאחר לבוא?

שאני אדע שכל החודשים האחרונים היו שווים את זה, רק כדי להגיע לרגע האמיתי הזה שהוא יגיד לי שהוא אוהב אותי.

יישק לי על השפתיים.

ילטף ברכות, ונלך לישון.

ובבוקר הכל יחזור להיות כמו שהיה.. אפור, רגיל ומשעמם. 

אני רוצה לבכות. לא בכיתי הרבה זמן. אני רוצה לבכות.