בלי פאניקה.

בקצה השני של העולם, הזמן מוקצב ואין רוח בכלל. לא הייתי קוראת לזה חופשה, האמת שאני לא בטוחה שיש משהו שאפשר לקרוא לו חופשה ולהיות שלם עם עצמך.

(וזה לא משנה כמה רמזים אתה שולח לאנשים הם לא מבינים. אז כשאתה שולח רמזים אתה מתחכם מדי, אבל כשאתה ישיר אתה ציני. אני פשוט לא מבינה אנשים, לא מבינה הבעות, מחשבות וחלומות. אולי אני סתם טיפשה או משהו פשוט דפק לי את הראש -ואני כבר לא בטוחה שיש למה לשמור עליו- אבל ההבנה שלי הולכת וקטנה והשאלות שלי רק גדלות, כי זה ככה, ככל שכמות התשובות גדלה כך גם השאלות.

כי

זה

תמיד ככה.

אנחנו

כ"כ

דומים. בני האדם.

או

שלא.

בקיצור עזבו אותכם בכלל. אתם מבזבזים זמן. לכו ללמוד או משהו.

שטויות.)

והכל מסתיים בפנטזיה.