The Hole In Me

אני אמורה להבין רמזים, הא?..

את רואה איך רואים שאת עם אנשים? כשאת עושה טובה שאת מדברת. עושה טובה שאתה עונה.

את יודעת מה? לכי תזדייני יא מפגרת.

כן, אני יורדת לרמה של כתיבה כזאת. ולא אכפת לי.

מה הפוזה הזאת כשאת עם אנשים? אני לא מצליחה להבין את זה.

כשאת איתי\מדברת איתי את הכי מדהימה בעולם. ולמרות שכל פעם מחדש אני אומרת שאני מסיימת עם זה, באה השיחה הזאת, שמסובבת אותי לגבי. שהופכת אותי ועושה אותי רכיכה, בקיצור.

מתי יבוא הרגע הזה שאני לא רק אגיד לך ללכת לדחוף לעצמך משהו, אלא גם ארגיש ככה; שלא אכפת לי. שאת כלום. כלום. כלום.

אני אפילו לא מוצאת סיבה למה אני צריכה אותך כל כך, למה בלעדייך הכל לא שווה.

אז נכון, נתת לי. אבל לקחת הרבה יותר.

וזו לא סיבה מספיק טובה.

איך לעזאזל אני עוקרת אותך מכאן? מהלב שלי, מהחיים שלי.

אין לי כוח לשאת אותך יותר. וגם אין לי כוח להתנהג כאילו הכל בסדר. אבל אין פאקינג ברירה!!!!!

לפעמים כל כך בא לי לחזור לשם. רק כי זה המקום היחיד שיכול לנתק אותי ממך. רק כי זה המקום היחיד שיכול אשכרה לעזור לי בחרא הזה. אבל מה? כבר פעמיים שכמעט הייתי שם. נגיעה משם. ובדיוק אז שיחררו אותי. בשיאו של התהליך הכי קשה שעברתי בחיים שלי- שניה לפני שהוא הניב פירות.

נמאס לי להיות כאן. נמאס לי לרצות, נמאס לי להיות.

אין לי כוחות.

עוד שניה שעוברת אני שונאת אותך יותר. בחיי.