Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
"למה תמיד צריך לריב שמדובר בעבר שלך
אמא?!" אמרה מיה
, והביטה על
הכיסא החום.
עיניה היו חומות,שערה הזהוב אסוף בגומייה
כחולה, והיא התלבשה בשיא האופנה.
"אני לא
רוצה שידברו יותר על העבר שלי הבנתם?! זה לא עניינכם!" היא פסעה בזעם לעבר החדר וטרקה את הדלת.
מיה, ניסתה
לעצור את הדמעות המאיימות לצאת החוצה ורצה לעבר חדרה ,חדרה היה כחדר של ילדה
מתבגרת,הבגדים זרוקים בכל פינה,היה שם מחשב ,מיטה וכל מה שמתבגרת צריכה.
מיה, כבר לא ניסתה לעצור את הדמעות, היא נתנה להם
לצאת חופשי,היא הביטה על המיטה ונגשה אליה ,הניחה את ראשה על הכר והדמעות לא הפסיקו
מיה רצתה להוציא,את כל מה שספגה בשבוע האחרון.
למה כל פעם
שמזכירים את העבר של אמא מתחילים ויכוחים, מה כל כך חשוב בעבר הזה, שאלות רבות עלו במוחה אבל האם אי פעם תוכל לענות עליהם? את
זה היא לא ידעה.
מיה נרדמה עם
הדמעות.
היא לא ידעה כמה זמן ישנה, אבל ידעה שישנה המון.
נקישות עדינות
נשמעו מכיוון הדלת, "אני לא רוצה לראות אף אחד עכשיו הסתלקו
מפה," אמרה מיה בזעם.
אך הדלת נפתחה
,בפתח עמדה רונה אמא שלה , "אני חייבת לדבר איתך, " אמרה בצרידות ונגשה לעבר
מיה, מיה ניסתה להתנגד היא לא רצתה לדבר עם אף
אחד עכשיו ובמיוחד לא עם אמא שלה."אני לא רוצה לדבר," ענתה מיה .
" אני חייבת
לדבר איתך,"ענתה רונה. "על מה
את רוצה לדבר איתי? על זה שאת לא רוצה
שידעו על העבר שלך,כבר חזרנו על השיחה הזאת
מליון פעם", אמרה מיה ובאה לקום מהמיטה, רונה אחזה בה בעדינות
ואמרה:
"בבקשה מיה אני חייבת לדבר איתך על העבר שלי, זה יהיה לי קשה אבל את באמת
חייבת לשמוע עליו אחת ולתמיד."
מיה השתחררה מזרועה
של רונה האוחזת בה , והמתינה לשמוע את מה שכל חייה רצתה לשמוע את העבר של אמא שלה.
"שהייתי קטנה היינו,אני, אחי, והורי,משפחה
קטנה ומאושרת ", רונה נאנחה, היא התקשתה לדבר אך היא המשיכה :"יצאנו, כולנו,אך
התאונה הזאת, הרסה את החיים שלנו אני
הייתי קטנה לא הבנתי שום דבר אז,כולם מתו,כולם!"
דמעות החליקו מפניה של רונה,מיה הושיטה את זרועה
לעברה ובכתה יחד איתה,מתח שרר בחדר אך היא
המשיכה:"הסיפור רק התחיל זה עוד כלום,שלחו אותי למשפחה מאמצת,המשפחה הזאת
התעללה בי בלי רחמים,הם היו חסרי לב!רק עינו
אותי ללא הפסקה,האישה הרעה ההיא שכונתה "אמא שלי",ברגע שאנשים היו
באים,היא הייתה מתנהגת אליי הכי טוב שיש היא הייתה מחבקת אותי, מחייכת אליי,אך
הכול היה שקר!
עבר זמן,זמן הכרוך בעינויים ,זה נמשך יום, יום, זה נגמר רק אחרי שברחתי משם.
היה לי קשה לברוח,אך בסופו של דבר ברחתי,עזבתי
את המקום
הנורא הזה.
אך אני זוכרת משהו אחד שהיא אמרה לי,תמצאי אותה,
הכול יפסק!,לא הבנתי על מה היא מדברת,
לא רציתי לדעת
רק רציתי ללכת מהמקום הנורא הזה ,היא נתנה לי
טבעת אדומה, רצתה שאני יחזיר אותה ואז הכול יפסק.קולה מהדד בראשי מעולם לא
הבנתי מה הכוונה שלה,"
הדמעות על
לחייה לא הפסיקו , "אני מצטערת", אמרה מיה בשקט, וחיבקה את אימה הן
יתחבקו הרבה זמן רונה השתחררה מאחיזת בתה והניחה לעברה את הטבעת, ויצאה מן החדר,דמעות
זלגו
מעיניה.
***
"אמא
סבלה כל כך הרבה!" מיה בכתה, "לא הגיעה לה לסבול ככה, בשום אופן לא!"הדמעות לא הפסיקו לצאת, "העבר הזה הרס את החיים של כולנו
!"מיה צעקה והחלה להתפרע.
"די מיה
די!" אמרה חברתה, אנה, וחיבקה אותה חזק,
" אל
תעשי שטויות, אמך מביטה בך מלמעלה עכשיו היא, לא רוצה שתהיי ככה... "
"אני יגלה
מי רצח אותה וינקום בו כל כך", מיה השתחררה מאחיזת חברתה והחלה לרוץ,כמו שלא
רצה מעולם.
היא התיישבה על הספסל הראשון שמצאה, והחלה לבכות
"אני ינקום במי שהרג אותה" אמרה, ואחזה בטבעת האדומה והתבוננה בה.
מיה, הרגישה
יד אוחזת בה היא ניסתה לצעוק,לבקש עזרה אך, חסמו לה את הפה ,וחטפו את הטבעת מידה,עיניה
היו יותר ויותר כבדות, גופה התחלש.
עבר כמה זמן,ועיניה
נפקחו לאט, לאט היא החלה לראות ברור ,החדר, היה חום,קטן,ומפחיד,הוא הביט בה כמתכנן
לבלוע אותה.
לידה עמדה מישהי, היא חייכה אליה חיוך מרושע
ומגעיל,"סוף סוף התעוררת," אמרה לה.
עיניה השחורות סימנו על רוע,כולה הייתה שחורה, "בטח
את רוצה לדעת מי אני זה די ברור, אני רצחתי את אמא שלך, את מכירה אותי נראה לי , "
היא צחקקה ברשעות.
מיה כעסה כל
כך: " את הרגת את אמא שלי? למה?!" מיה אמרה ,ודמעות חדשות זלגו מעיניה.
"ולא אני
לא מכירה אותך! אף פעם לא ראיתי אותך!"צעקה.
"את טועה,
את מכירה אותי", היא צחקקה צחוקה היה
מרושע היא הושיטה את זרועה,והחלה להוציא אט, אט את המסכה מעל פניה.
עיניה של מיה
נפקחו בבהלה, "אמא?" היא גמגמה, "אבל לא יכול להיות,את מתה! לא
תצליחי לשגע אותי,תחזירי לי את אמא שלי!",מיה תפסה בשערותיה ונענעה את ראשה מצד לצד. "אני רוצה את אמא
שלי!"
האישה ההיא רק עמדה, חיכתה שמיה תירגע,לאחר
שנרגעה היא החלה לבכות בשקט.
"את אך פעם לא שמעת עלי? אני לא אמא שלך,
אני אחותה, הבושה של המשפחה ,אמא שלך התביישה להגיד שיש לה בכלל אחות" חיוכה ירד,
"תכירי, אני דודה שלך," היא אמרה. אין לי שום דודה
לאמא שלי היה רק אח והוא מת בתאונה!" מיה
ענתה בכעס.
"אה גם לך היא סיפרה את הסיפור הזה כמו
לכולם ,זה הרי
ברור שהיא לא תספר את האמת היא מתביישת בי! כמו כולם!" האישה החלה להרים את קולה.
"תשחררי אותי בבקשה, אני מתחננת",
אמרה מיה .
"לא
עשיתי רע לאף אחד כל השנים האלה, אמא שלך וההורים שלה התעללו בי אני הייתי תמיד הרשע
של המשפחה וזה לא כך!" היא התעלמה מתחנוניה
של מיה והתקרבה לעברה " אני נראית לך בנאדם רע אני?! וכן רצחתי את אמא שלך!להתנקם
בה אחרי כל הסבל שעברתי בגללה!"
מיה רעדה,
מחפשת דרך מילוט.
"טוב
להגיד לך את האמת ,"האישה ההיא
החלה לחייך,
" אנ..."
פיצוץ נוראי
נשמע ברחבי החדר.
***
היא אחזה בעיתון
החדשות ,שעל השולחן והחלה לקרוא : אישה כבת 50 ונערה כבת
17 נהרגו בפיצוץ נוראי. היא חייכה ברשעות והושיטה יד
והוציאה את המסכה
מעל פניה," גם במלחמה הזאת ניצחתי."
היא הניחה את העיתון על השולחן, ויצאה מהחדר
צוחקת וצחוקה נשמע ברחבי החדר.
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
