| 12/2008
חושך באמבטיה.
איליין תמיד רצתה למות באמבט של מים חמים,כשסביבה נרות עמומים שצובעים את החדר באותו גוון רומנטי לו ייחלה יותר מכל.
האיפור השחור שיתחום את עינייה החומות ייזל כדמעה המעטרת את תפוחי לחייה, שפתייה החיוורות יצבעו באודם אדום כדם, כדמה שלה. היא תמות כשפניה עוטות מסיכה של חיוך מגולף, חיוך שתעצב בעצמה. היא תמות בדממה המושתת כשרק המים החמים מלטפים את גופה הקפוא, חסר התנועה.
באור הרומנטי שיסווגו הנרות, היא תחתוך את וורידיה בעזרת סכין משוייף וחלק, באיזון ישר כסרגל, בשלמות העולה אפילו על ציפיותיה שלה.
היא לא תכנע לכאב,לחולשה, לניכור ולחוסר האונים שתסווג לעצמה. היא תשקע,לאט, עירומה כמלאך תמים, מוקפת במים בצבע הדובדבן שבקצה הקצפת של חייה- בפסגה.
את המוות תכננה איילין מהרגע בו דרכה דמותה העצמאית על אדמת העולם. הכוונה כמובן אינה מתייחסת ליום היוולדה כתינוקת קטנה להפליא בידי אותן אחיות בוכיות שניקו אותה וגילגלו אותה היישר לידיים לא מוכרות של אדם מאיים ומטושטש,בעל דמות חסרת אפיון ממשי. דמותה המפוקחת של איילין נחתה בין רגע,כעשר שנים לאחר המאורע בו זכתה לנשום לראשונה.
הראש של איילין עבד שעות נוספות, מתחת לעינייה האטומות רצו מחשבות פורצות מרחקים,פורצות דרכים,פורצות אותה. מחשבות שהיו שלה,ושלה בלבד. עם אותן מחשבות היא הפליגה שעות על גבי ימים על גבי שנים, בין גלי הדמיון הפרושים כגלקסיה שלמה-רק שלה, בתוכה. ככה זה, כשיש לך ראש שצמא לעבוד, אינטילגנציה גבוהה בהרבה מהסביבה הסובבת אותך, ושעות מיותרות בהן הקירות מתחילים לדבר בשפתך,מעצם קיומה של הבדידות בה אתה שרוי כל חייך. לאיילין לא היו הורים,גם לא משפחה, גם לא חברים. היה לה רק חדר קטן ואפור עם תמונה של ילדה המטיילת ביער, מזרן נוקשה ושולחן כתיבה יציב. היו לה גם דפים,ועטים ישנים חסרי דיו- וכמובן,מחשבות שהיו לה לפורקן.
באותו חדר אפור לא היה לה אוויר. אמנם היה בו חלון שהשקיף על נוף משתנה-אך זה לא נפתח מעולם,לעולם. היא ישבה מול אותו חלון[שנראה בעינייה כחור מיותר בקיר האפור.] והביטה בנוף הנשקף לעינייה- כשזה נמצא במרחק נגיעה מקצה אצבעה הדקיקה- כשהיא יודעת שכל שעלייה לעשות זה לפתוח אותו ולנשום רק לרגע את הגבול שחצו בשבילה, להשתלב עם הנוף,להנות מהמרחק, להשתחרר מהחדר האפור והמסוגר בו נכלאה....
אבל לאיילין לא היה את האומץ לפרוץ שום גבולות, שום מרחבים, שום חלומות. היא ישבה, כשגופה עטוף בבד מפוספס, מול אותו חלון החוצץ בינה לבין המציאות...ובחדר עדיין אין אוויר, וכבר קשה לה לנשום.
איליין נפרצה,נפגעה,נכפתה להיסגר בעצמה,בחדר אפור וסגרירי בעולמות מסוגרים ומסודרים,כשרק הדמיון משמש לה ככנפיים לבריחה, לפריחה...
חלוקים לבנים וחטומי פנים אמרו לה לא פעם שזו הסיבה שהחלון הזה,המשמש כגבול כל כך חקוק לא נע ממקומו כבר שנים אין ספור- אבל האמת שאת איילין ההשערות לא עניינו, גם לא החלון, אותו חלון שמולו תכננה את תסריט המוות הכל כך מדוייק,הכמעט כפייתי.... רק אותו יישום של אותו המוות, בצורה המושלמת ביותר, באור הרומנטי,בדממת האלחוט שהשתקפה מעינייה מילא את ראשה...דחק את מקום המחשבות לפינה חשוכה ונשכחת...
כמובן,בשביל שלמות צריך עבודה, ולא פעם עשתה איילין חזרות על אותה סצנת מוות מוגמרת. מעולם הביצוע לא הגיע לרמה גבוהה מספיק בשביל שזו תעבור את המבחן הסופי. גם כשנשבעה לעצמה שזו החזרה הגנרלית ואולי אפילו ההופעה הראשונה,המשימה כשלה,התרסקה, ואיילין שבה לאותו חדר סגור,מול אותו החלון שמשקיף אל הנוף שכל כך מעבר אלייה...
ואולי, איילין חשבה,היא תמות מהמחנק בטרם תצליח להיכנס לאותו אמבט מלטף,ולהשתקע בזרועות החופש הנצחי של המוות....
איילין תמיד ידעה איך תרצה למות, אך למען האמת היא מעולם לא הספיקה לרצות באמת.
איילין קברה את עצמה.
איילין גם תמיד רצתה לחיות, אבל קורה ששוכחים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
