תחנה סופית.

כשהוא הביט בי העולם קפא.

עיניו האפורות ננעצו בי,כנועצות את להב הסכין בעיני. קרות,חודרות, נחושות-כמעט חסרות הכרה. ברגעים הראשונים שכנעתי את עצמי שזיק השיגעון רובץ בהן,אך לאחר דקות,אולי ימים שלמים בהם מבטו לא מש מפני הן נראו כבויות,מתות,חסרות מעוף,וודאי שלא משוגעות.

הוא היה הגבר היפה ביותר שראיתי מימיי. פניו עטו מעטפת קרה וקודרת ששיווקה לו מראה מסתורי ועצוב. עורו היה חיוור וידיו דומו לי כקרות. מידי פעם יכולתי ממש להבחין בחיוך אטום המבליח בין שפתיו במטרה מוצהרת שפילחה את גופי בכאב חד.

וכשהוא הביט בי, זמן ארוך או קצר ככל שיהיה-העולם קפא.

הדממה הממכרת שעטפה את שנינו כשמבטינו נפגשו לחצה עלי,סגרה על חזי, כאילו מזכירה שעלי לזכור לנשום, כאילו מכריחה אותי להישאר מפוקחת, למרות האגרופים בבטן שעיניו הננעצות גרמו לי להרגיש, למרות הקיפאון שהעביר בי רעד קל של התנערות, למרות המציאות.

כשהוא הביט בי, באמת הביט בי, יכולתי להרגיש כל איבר בגופו,כל תו בפניו, כל מגע חולף, כל מכה משכרת. יכולתי לנשום את החופש,להריח את חלומותיי הגדולים,לחוש בהגשמה,בגשמיות, בחיים... כשהוא הביט בי במבטו הקפוא,הקר,המנוכר,חסר האונים-יכולתי להישבע שסיפור חייו מתגבש עם זה שלי. יכולתי לשמוע את תשוקות ליבו, לשמוע את המילים שילחשו לי על חוף ים,לצילו של הירח,כנגד מפץ הגלים. אני והוא.

כשהוא הביט בי,לא הייתה מציאות,ולא היו חיים, ולא הייתה מסגרת לתמונה. לא הייתה תמונה,לא הייתה שיגרה,לא היה דבר מלבד הדופק שלי,למול עיניו האפורות והקרות,הנשימות שלי,מול מבטו הקפוא, המציאות שלי, מול הרקע שלו.

כשהוא הביט בי, והוא הביט בי, ממוסמר למטרתו היחידה,הוא שתק, כתמיד, ופשוט הביט בי בעיניו הריקות מחיים, כתמונה המשקפת את כל חלומותיי.

כשהבטתי בו, ממוסגר כפלא השמיני על קיר בצבע קרם חיוור, רציתי ליפול לזרועותיו יותר מכל דבר אחר,להתכרבל בין ידיו,להתמך בכתפיו,לישוק לגופו- רק שאת אלו לא הצלחתי לצייר מעולם...

כשהוא הביט בי העולם קפא, ולא הפשיר.

"את העיניים ציירי אחרונת."