| 1/2009
נשימות ראשונות...
הכל תלוי בכיוון הרוח. היא זו שמכוונת את רגליי לתור ממקום למקום,מעתיקה
את נשמתי וקוצבת את ימי. היא זו שגורסת על פני לחייך או לצעוק. היא זו
שמביאה עימה את השלגים הכבדים בתוכי,את העיניים הנפוחות מגשם ואת הרצונות.
בחורף הביאה הרוח אוויר לנשימה. אני זוכר את הסיטואציה בבירור,כסרט נע בתרחיש עכשווי, קצת כמו חלום בבועה של עצמי.
עמדתי בחוץ, עירום לעיני העולם, כשגופי מעביר אותות רעד של קור, ונשמתי.
היה זה האוויר החנוק ביותר שטעמתי אי פעם: דבק בו טעם לוואי מר של אש קרב
דועכת מהולה בכאב נצחון דומם. ובכל זאת, כשהגוף רעב הוא בולע את כל שניתן
לו בגמיעה חסרת תחתית של תהום ההישרדות.
אז עמדתי בחוץ, עירום לעיניו העצמות של אותו העולם, נושם את האוויר הראשון
שזכיתי לנשום מזה זמן דמוי נצח כשדמעות מנקבות את עיני והדממה מחרישה את
אוזניי הדואבות שרק מחפשות את קול החיים, את כל החיים...
התחלתי לצעוד בצעדים מהוססים, כמו חייל הלום קרב שמצא את עצמו בגדוד
תוקפני של צבא האויב. חשתי את הדרך, נדרכתי עם כל צליל, הזדקפתי לקול כל
רישרוש עלים יבשים תחת רגלי. את הנוזל שזרם באותם רגעים בוורידי עטף פרץ
מתמשך של אדרנלין. אם הייתה לי מטרה ברורה המוצבת מולי יכולתי לקטוף אותה רק
במגע רך של מבטי הנוקב- אבל לא הייתה לי מטרה, לא היה לי שום רצון פרט
לאותו רצון כל כך ברור: לנשום.
המראות שנשקפו לעיני היו חסרי צבע, אפורים, דוממים כמעט בעולם פרוס וחסר
גבולות...הרגשתי את קולי מפלח את הדממה המשתקת, משתיק אותה בצלילי חרדה
מבוהלים של חוסר הבנה... ניסיתי לרוץ, ניסיתי לזוז, ניסיתי לשחות כנגד
הזרם באגם ההיווצרות שעטף אותי עד אותו הרגע ממש. נסיונותי כשלו ונותרתי
עירום ומיותם,תמים כדמות חסרת יודעין, כלוא בגוף שמסרב להקשיב לבקשותיי,
ער לחלוטין-כמעט מודע- בתוך ידיים הסוגרות עלי מכל עבר.
ביקשתי להסביר את הטעות, מתחנן לגילויי הבנה מהסובבים: לא, זה עוד לא הרגע
המתאים, אני לא מוכן לעמוד בזכות עצמי, מנותק מאותו צינור מגונן שתפקידו
היחיד הוא להכניס את אותו האוויר המדולל והמחניק עם כמות מסויימת של
אנרגיה המספקת את צרכיי לבועת המגן, למעטפת, לחלום...
ניסיתי להסביר שהרעב לאוויר נובע מחוסר היכולת לרצות...
אבל נותרתי פשוט
ומופשט, עירום למול עיני העולם,מביט בדמויות האפורות וחסרות המהות, עצור
ונצור בתוך אותן הידיים שחובקות אותי מכל עבר, מנסה לנשום...
בחורף הרוח הובילה אותי להריץ את אותו מסע מתמשך של יום היוולדי, ולקחה את
אותו אוויר דליל וחנוק שהשאילה לי כשני עשורים בעבר, שעבר...
המראות האפורים שנצבעו בשחור עם הזמן- סגרו עלי מכל עבר, השאון הבלתי פוסק
מסביב החריש את עיניי וסגר את אוזניי לקול תחינת החיים, והעולם ששתק בפניי
עד אותו הרגע ,היכה בי מכל כיוון, חונק את טיפת החמצן האחרונה...
כדור בחזה,דליפה בריאות...[מחנק.]
באותו החורף, הרוח קבעה כי סוף סוף מותר לי לעוף בכיוון אותו היא סוללת..
ומידי פעם,בחורף, היא זוכרת לפזם את שריקת הפזמון של חלל העולם שהתווסף לצבאה,ומזכירה לי ולו(לעולם) שגיבורים לא חייבים להילחם...
__________________
כואב לי הלב, עם כל הנישות הקלשאתיות הרגילות. בלב, ממש בלב.
העולם חונק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
