| 2/2009
מטריות.
השמיים הבזיקו בגוון נהדר של תכלת מואר שנדלק ונכבה לסירוגין. במבט מלמטה ניתן היה לחשוב כי הם שרועים בויכוח סוער בינם לבין עצמם, כלואים בסערת רגשות מתמשכת, נושכים שפתיים ונלחמים זה בזה בקרב מוחות מאיים ומסור, ממטירים דמעות של תסכול או כאב שבעיני מי שנמצא תחתם התפרשו כ"ברכה".
העולם המה במיוחד באותן שעות ערב מוקדמות, בהן רוב בני האדם הדירו רגליהם מרחובות העיר הסואנת ומיהרו לתפוס מחסה תחת גג המכונית: עם המזגן, הקפה וכאב הראש הקודח מיום עבודה מסחרר שניסר את חוט המחשבה. מעטים נותרו חשופים לאוויר הפתוח, מסתתרים גם הם מאותו הזעם הנוטף ממעל, אוחזים במוט המטריה כאילו חייהם היו תלויים בכך.
האוירה הקפיאה עצמות. קבוצות-קבוצות של נעליים גבוהות שעלו בערך כמו כל תל אביב חלפו על פני, ממהרים לברוח מן הזמן הנותר, בורחים מהרומנטיקה הקודרת של החורף, אוחזים בגופם ורועדים במטרה להתנחם במעט הדרכים שיש לגוף להציע בכדי להתחמם... הם המשיכו לעבור, מבזבזים את הרגע, מתעלמים מהנוף הנדיר שנשקף לעיניהם, ואני נותרתי לשבת, מתחמק ממבטי הרחמים והסלידה שחלקם נעצו בי, נדהם למראה הנקיון, התחדשותו של העולם.
נשפתי בחוזקה את כל האוויר שראותיי אפשרו לי לנשוף, בתגובה חוזרת ובלתי רצונית שאפתי את אותו האוויר חזרה לחלל ממנו יצא, מתענג על כל גמיעה של השלמות הזו- בדיוק במינון המתאים. ראשי נתקף סחרחורת קלה, שכרון חושים ממכר... יכולתי לשבת שם ימים, בכנות, לשמוע את מטף הגשם מטהר את המטרות שיועדו לי...מתמכר למגע המלטף של הצורך הקיומי לשרוד, רועד מהתרגשות, לרגע לא מקור... יכולתי להישאר באותה התנוחה, באותו המקום, עטוף במעיל עור שחור וקרוע, מביט בנעליים הדרוכות לקרב מול השלוליות ממאירות הפנים... יכולתי, אך לא באופן מעשי. השעון הורה על דקה לחצות. בשלב הזה הרחוב היה כמעט ריק לחלוטין, מידי פעם עברה בכביש מכונית יחידה שחרכה גלגליה בכביש הרטוב. דקה לחצות... נראה כי הזמן הטיח בפני במהירות לא מובנת. נותרה לי דקה להמשיך ולהתרשם מטבעו של הטבע, וטבעתי בהרהורים.
השקט הרגיע את מחשבותי הסוערות, השתיק את הדממה הצורבת כמעט שישבה על אוזניי האדומות מקור, עוד אחת מהתגובות של הגוף האנושי. שאפתי שוב, נשפתי בשנית וחזרתי על הפעולה מספר פעמים, כמו מנסה לנצור את המזכרת מהיום הגועש והמכריע הזה.
לחצתי על רקותיי, משחזר את המראות, מצליל את הצלילים בשנית, חווה את אותן החוויות המזוויעות יותר ופחות שזכיתי לחוות במעט הזמן שקדם להחלטה הסופית.
השמיים המשיכו להבהב באותו כחול בוהק ועמוק שהבהיר לי היטב שהם לא נחים לרגע ולא מקלים בהחלטה.
בינתיים, עיני התמלאו דמעות לחות-מלוחות, עניין של הורמונים ככל הנראה, עוד תופעה אנושית מטופשת. הייתי עד לאותה מלחמת הישרדות בזויה ושגויה, לאותן רמיסות עצמיות וסביבתיות, לאותו אינטרס חד צדדי, לחוסר הרגישות, לעלבון, לכאב, לריקבון הטבעי שאמא טבע העניקה לצאצאיה המלוכלכים שטינפו את אדמתה.
הברקים הוסיפו לרעום, הדמעות לא הפסיקו לרדת, גם דמעותיי שלי הצטרפו לאותו העלבון הנקי שטיהר ללילה אחד את פני העולם מאותם אנשים...
"אני מוכן", חשבתי לעצמי, כשבראשי מבזיקות אותן תמונות של דם,מלחמה,כאב,יגון,הרס,שחיתות,רעב,כישלון,תום מנוצל, מוות בטוח, התחדשות תאית חסרת הגיון.... כן, צריך לעצור את הזוהמה האנושית בטרם תתפתח....אבל..איך?
אלו בדיוק המחשבות שחלפו בראשי באותה הדקה הגורלית בה נאלצתי לקבל החלטה.
"רבותיי", לחשתי כשפני מוארות לכיוון אותם הבזקי רעם תכולים-בוהקים תחת השמיים, "הייתי עד,הייתי חלק, נשלחתי לבדוק את העניין מגוף ראשון, כגוף ראשון. וכשאתם דנתם על גורל היצירה הטובה ביותר שאי פעם הצלחתם ליצור, אני שתקתי מלמטה ובכיתי עם דמעותיכם. אני מסכים,תומך ומסור לחלוטין לאותה החלטה לה התנגדתי בכל תוקף. יש להשמיד את בני התמותה. אבל לא זה תפקידנו, חבריי. חבל על האנרגיה שבדמעות. בתור אחד שהשתייך לבני העם האנושי תקופה לא ארוכה אך לא מובטלת, אני יכול להגיד בפה מלא כי אין לנו צורך בכוח חיצוני. בהשמדה הזו, הם הנשק הסודי."
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
