תחנה סופית.
לעזוב את המושכות. |
| 3/2009
אנשים שקופים
בלילה השמיים עצובים.
העולם, כמו נתון למשחק דומינו דל חיילים, מפיל בנוגות הרומנטית של העצב גם את העצים, הדרכים, הכבישים והבתים שנסגרים לאט לאט, בזה אחר זה ,בפני פרצופו המאיים של החושך.
במשך שעות הרחוב ישקוט, התבל יחוג על צירו והחיים יפסקו מלנוע. הנורמה תופסת את הלילה כזמן בו ישנים, הזמן עצמו רואה בו מטרה נוחה להתקדמות חרישית לעבר הצללים הנוקבים של השגרה.
בבוקר ישובו בני האדם הדוהרים וירעישו את מעלליהם המונוטונים על שולי הדרך, אולי גם במרכזה, אך בלילה שוררת דממה... אולי בעקבות משחק הדומינו שמתנהל בין השמיים לעולם,
הרי שבלילה, כך נראה, השמים עצובים.
מבעד לחלון אחד בחדר מתנשא ומבודד ישנו זוג שמתבדר על דיבורים ואהבה מותנת ללא שום חסד.
בשפה עברית צחה קוראים-את-זה "סקס".
החושך לא מסתיר את הקולות, והשקט מבליט את ההבדל שבין התניית הבריות לבין הקסם המנוכר של הלילה- לא מפתיע כלל, המדע הוכיח לא פעם כי העולם מלא בניגודים.
השמיים נצבעים לאט לאט בגוון זהוב של התחדשות מיושנת. נישה נוראית על יופי אפוף רומנטיקה דביקה שנוטפת מתיקות מוגזמת.
הרחובות ריקים, לכאורה.
על הכביש פוסע כבר שעות אדם שחור עם נעליים שחורות שגר בבית הצדדי ביותר של הרחוב. נעליו פוגשות ומתנגשות במדרכה המאובנת, מובילות את רגליו העייפות לעבר הזריחה. העולם פחות שחור כרגע, הרחובות אמנם ריקים מבני אדם, אבל שקוף שאנשים שקופים חולפים בדרך, מביטים להתחדשות המיושנת בעיניים- במבט אטום, רגוע, ספקני.
העולם פוסע לאיטו בקצב קבוע, מותיר שובל של בוהק כמעט לא הגיוני. בלילה הרחובות ריקים מבני אדם, ומלאים באחרים.
המעלית הראשונה של הבוקר מגיעה עם הקפה,הבגדים והמקלחת. בחוץ השמים מחייכים והעולם הומה, מסדיר נשימתו מהקצב המסחרר של ליל אמש.
נעליים צהובות,אדומות ומבריקות דורכות על מדרכה כואבת, מאושרת מתוקף תפקידה. היום גועש-רועש כמתפתל בין הבנה -להגדרה -לשחכה, והלילה מנחם.
בלילה אנשים שקופים, וקל להתעלם.
בלילה השמיים עצובים,
וגם ביום.
על אנשים שקופים האור פוסח,
אותם גם השמש מסתירה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
