תחנה סופית.

שתקנו ביחד. ישבנו ושתקנו, בהינו במבט מזוגג באוויר, ממתינים לזמן שיחלוף. שתקנו ביחד כי חשבנו שביחד זה קל, כי השקט ממכר ובעיקר כי לא הייתה לנו סיבה לדבר. ישבנו ושתקנו. ביחד.
משחק המבטים הממוקד הפך עד מהרה למשחק של חיוכים חבויים, הסמקות, פלרטוטים עם העיניים ונשיכות שפתיים ספונטניות שהעידו שהשקט הזה הוא זמני ושאולי ניתן, במקרה, לנסות ולפתח אותו לדיאלוג רגשני או לפחות למונולוג משתפך. משום מה, למרות התחושה הקלילה ששררה באוויר נותרנו ישובים ושותקים, משחקים מִשחקים עם העיניים, מתעלמים משכבת הקרח הנוקשה שעטפה את הדממה שיצרנו.
ישבנו ושתקנו, ביחד.

היה זה היום הבהיר ביותר מזה שנים. נראה היה שהשמש עצמה מסתנוורת מקרניה שלה. תחת שמיים נקיים מענן עשיתי דרכי אל החוף ברגליים יחפות ומכנס קצר, שואף ונושף את האוויר נוטף הבנזין של רחובות תל אביב החדשה, מתענג על העונג של שעות הבוקר כשמסביבי סבבו סטודנטיות רעבות לידע, פוליטיקאים בתחילת דרכם, מוכרי עיתון ניידים ושני קבצנים עם שעון זהב שניגנו בגיטרה אקוסטית שירי קנטרי נעימים.
אני לא מאמין בגורל ולא באלוהים... אני לא מאמין בדבר, בשורה התחתונה. אבל משהו בסדר היום הרגיל נראה לי שונה במקצת.. חסר אולי, שבור.
סביר שהזיתי, בכל זאת הייתי אדון צעיר בתחילת דרכו שהסתובב ברחובות תל אביב החדשה עם מכנס קצר ורגליים יחפות. על שפיותי יכולתי להתווכח שעות, עם עצמי בעיקר, ייתכן שבאמירה זו סגרתי מעגלים פתוחים ומציתי את הנקודה.
המשכתי ללכת, משפשף את רגליי בקרקע היבשה בתקווה שזו מצידה תספק לי מצע מוצק להטחות... כשהגעתי לחוף הוא היה ריק מאדם, ובכל זאת דלית התקווה כי אולי סדר היום המשובש אכן יביא איתו ריחות רעננים של התחדשות אחזה בי, למרות שאינני מאמין בגורל- או מזל- או התערבות אלוהית, ובחרתי להתיישב על לשון הים הלחה, נותן לגלים לשטוף את כפות רגליי הדואבות מן ההליכה ברחובות תל אביב ברגליים יחפות.
שתיתי את האופק. רחב ואין סופי, מזמין אותי לנסוק למעלה ולהביט על העולם מן השמיים- המקום בו לעיתים נמצא האגו המטופח שלי.
ישבתי, לבד, שותה את הנוף, מקשיב לים הרוחש-לוחש במונוטוניות מנגינה קבועה, ממתין לתפנית משמעותית בעלילה של חיי הבודדים שברחו בין אצבעותיי כמו הזמן... ממתין לתשוקה.
ובכן, ייתכן וציפיתי לדמות אגדית שתגיע ותחבוק מאחור, שבין רגע תשנה את המציאות שלי ותהפוך את השחור של הלבד לגוון אופטימי ושלם קצת יותר, אבל גם באהבה אינני מאמין- ודאי לא באחת שמשנה חיים בין רגע.
ישבתי לבד בחוף הים הסואן ביותר בישראל, מביט לאופק האין סופי, מקווה לנסוק לשמיים ולמצות את עצמי...בשקט.

בכל יום הייתי עושה את דרכי אל החוף, בכל יום הרגשתי כי היום סוף-סוף השגרה תשתנה. בכל יום שבתי וחזרתי על אותה טעות מרה שמיררה את חיי והפכה אותי לאדם ממורמר שונא כל. משום מה מצאתי נחמה במרמור וכמעט שהשלמתי שכזה אני, זאב בודד שעטוף ברחמים עצמיים עם רצון חבוי לאכול את העולם ורצון גלוי מידי- כמעט כפוזה- לירוק אותו ואותי בפני עוברי האורח שסבבו סביבי ברחובות תל אביב החדשה.
המשכתי לשבת לבד על לשון הים הלחה, מביט במבט מזוגג ומשועמם על אותו אופק מוכר ואין סופי שנראה לי צר מתמיד בשלב מסוים, נותן למים לשטוף את רגליי, את גופי ואת המחשבות שהעזו להבליח למוחי האטום. כמובן שנהניתי מן האטימות הזו- הייתה בה קלות בלתי נתפסת של חוסר אונים, כמו מאין התמכרות לצד המזוכיסטי שגאה בי מיום ליום יותר ויותר. כמה זילות, חשבתי לעצמי[כשהעזתי לחשוב], באדם אחד קטן שאיבד את עצמו בין גלי הים, על אף שתמיד נותר כמעט יבש לחלוטין ביבשה...
לבדידות המנוכרת היה יתרון: יכולתי לשתוק ולטבוע בשקט שלי בלי שהעניין יעורר מהומה סוערת סביבי. מילים הן בזבוז של אנרגיה וזמן בעולם בו אינטרסים מככבים כדלק האנושי. הרי אף אחד גם ככה לא באמת מעוניין להקשיב. השקט סנוור.

יום אחד, בבוקר שנראה בהיר מתמיד[ כבכל בוקר שקדם לו] עשיתי את דרכי אל החוף באותה מתכונת ישנה של רגליים יחפות ומכנסיים קצרים, מתעלם לחלוטין מעוברי האורח המתחלפים שהתבגרו עם הזמן, בניגוד אלי כמובן, בועט בקרקע הניצבת תחתי, בועט כל כך בחוזקה עד שהדממה הופרה תחת רגליי היחפות. ניתקתי מבטי מן הדרך והבטתי למטה, ייתכן שהרעש סיקרן אותי במידת מה.... המשכתי ללכת ,כשמבטי תקוע ברצפה, בצורה מונוטונית ואוטומטית כמעט, מהרהר בריק שהדהד לי בראש, מקשיב לרגליי המדשדשות על הקרקע- בוחשות ובועטות בה בחוזקה. כל כך שקוע הייתי במחזה המרהיב של ההליכה האנושית עד שבקושי הספקתי לקלוט כי נתקלתי באדם, או בצל של אדם, או במשהו... גם הוא, עם המבט שקוע בכפות רגליו, היסס לפני שהרים מבטו והישיר אותו אלי.כשלבסוף עשה זאת הבטתי במן בבואה משקפת שלי: אדם יחף בחולצת טי שרט קרועה ושיער פנים לא מטופח. הוא שתק, ריקני וצלול כמעט- חוזר מהכיוון אליו אני ביקשתי ללכת.
הבטנו זה בזה, בשקט, בלי שום צורך להגיד דבר, ושתקנו ביחד.

היה זה היום הרגיל ביותר בו הכל השתנה.
שתקנו ביחד, שני אנשים שאיבדו עצמם בבדידות- כאחד. כעולם שלם.
ייתכן שכאופק של הים.
שתקנו ביחד... אולי כי ביחד זה קל, אולי כי לא הייתה לנו סיבה לדבר.
שמור     בטל.