תחנה סופית.

את האוטובוס האחרון לפתח תקווה כמעט והספקתי להחמיץ.
בריצת אמוק, כשהסיכויים לצלוח בזמן את המרחק [בדומה לכיוון הרוח שהתעקש לנשוב כנגדי] מטיחים בפני, הגעתי מתנשף לפתח אוטובוס ירוק, מלא באנשים. אלמלא הייתה המזוודה שבידי ריקה מכל וכל סביר שהייתי מבלה את שארית הלילה בתחנה המרכזית של תל אביב.

באוטובוס האחרון שיוצא מתל אביב לפתח תקווה תמיד עמוס ותמיד שקט. האנשים ברובם מגיעים עם מטענים של יום שלם, מפללים לדממה, למנוחה ולאיזה מושב פנוי שישמש כמשכן טוב לדרך, ואלה שלא פשוט שותקים כי אין עם מי לדבר. המושבים, הפעם, היו כולם תפוסים- והשקט, שלא כמנהגו, פסק מלשקוט. נאחזתי בחוזקה במעקה הבטיחות. בספסל שלשמאלי ישבו ארבעה נערים כבני 17 לערך, דעתנים ונמרצים, שהעבירו האחד לשני בלהט נעורים צעיר וכוחני את דעותיהם הנחרצות:
"איזה שטויות!" קרא אחד מהם בעוז, "המתנחלים חיות, כולם, חיים על חשבון המדינה , קוראים להשתמטות, מקללים את חיילי צה"ל ושורפים שדות של פלסטינים. הם הם מלבים את הסכסוך!"... מזווית העין קלטתי את מבטו המלגלג של הנער שישב מאחוריו: "מה שתגיד. הם נמצאים שם וסופגים את האש בשבילך, שומרים על המדינה שלך שלמה על כל גבולותיה. המיעוט המתלהם לא מתקבל שם טוב. אתה חיי על סטריאוטיפים. אני אפילו לא אתחיל לדבר על מה שהפלסטינים הנאורים מהגדה עושים למען הסכסוך. אתה אוכל חינם! אתה וכל יפי הנפש שאיתך. שלום עכשיו בתחת שלי. רק כשהערבים לא יהיו פה נוכל לחיות בשקט.". איני יודע מה בנוגע לסכסוך- מאבקי כוח פוליטיים שמבוססים בעיקר על תמימות של צעירים לא עניינו אותי באותה השעה, רציתי רק שקט- עם או בלי ערבים -, שקט של שעות הערב המאוחרות, כמו השקט ששורר בדרך כלל באוטובוס האחרון מתל אביב לפתח תקווה. -: "ששש! תשתקו! אתם צורחים כאילו אין 120 חברי כנסת שיעשו את זה בשבילכם! יש פה אנשים מבוגרים! אתם לא מתביישים?" סיננה אישה כלשהי מקצהו האחורי של האוטובוס. אך הנערים בשלהם, המשיכו בלהט את הדיון הסוער על סכסוך שמדשדש במקום כבר 60 שנה, דשים ומדשדשים בשיחה שהתקדמה לשום מקום.
זו הייתה הנסיעה הארוכה ביותר בה זכרוני הרעוע מצליח להיזכר. הזמן הלם בראשי כמחבטים, הצעקות והסינונים של הנערים ושל האנשים שביקשו להשתיקם חרכו במחשבותיי ולא נתנו לי רגע דל. רציתי שקט. שקט והזדמנות לצנוח על מושב פנוי שישמש לי כמשכן טוב לדרך- שהרי אלו שני הדברים להם אני מפלל בסוף כל יום עבודה בדרכי לאוטובוס האחרון מתל אביב לפתח תקווה. לרגעים חשבתי שאולי מוטב היה לי לו נשארתי לילה שלם בתחנה המרכזית, שבכלל ממוקמת בדרום של תל אביב הישנה.

ארבעת הנערים היו הראשונים לרדת בתחנה הראשונה בה עצר האוטובוס, שכמו הקיא אותם החוצה מפתחו כדי להשיב את ההדורים למסלולם. הרעש נדם, עייפות נפלה על הנוסעים. מיהרתי לתפוס את אחד המקומות הפנויים שהותירו אחריהם האידיאליסטים הנוראיים, תוך שאני מקלל את כל בני הנוער באשר הם, את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואת הצורך האנושי להשמיע את קולך גם במקום בו דממה נתפסת כשגרה. את המזוודה הריקה הערמתי על הכיסא שלצידי, מוודא שהיא אכן מונחת בצורה הנוחה ביותר, שחלילה לא תפגע שארית נסיעתה. העברתי עליה יד רועדת ודואגת ונאנחתי עמוקות. הנסיעה, כפי שאני מכיר אותה, סוף-סוף החלה.

נסיעות באוטובוס מעלות בי אנקדוטות שונות, מחשבות פילוסופיות שבזמנים אחרים ביום-יום אין לי פנאי להתעמק בהן. ייתכן ומדובר בתמונות המשתנות שנשקפות מהנוף של ישראל החדשה, אולי זו האווירה המכונסת, צליל המנוע המתאמץ, צלילי הרדיו החרישיים שאיש לא שומע... ואולי זה פשוט זמן האיכות עם עצמך שמאפשר לך לשקוע בבולשיט מחשבתי וכאילו עמוק.

המילים ריצדו במוחי הדואב- את השקט הפרה רק לחישה של עלם צעיר ששאל אדם לא מוכר אם לדעתו מבוסס העולם על שקרים. חשבתי לעצמי שלו היה זה שואל אותי את אותה השאלה הייתי עונה שאכן, כולם משקרים- שטבעי לשקר- שהעולם בנוי על שקר ועוד שקר שמרכיבים יחדיו פאזל ענק של שקרים על גבי שקרים. שזו האמת, אם ירצה בכך או לא. כשהמשכתי לחשוב הבנתי שאם בנוי העולם רק על שקרים, לא אוכל לטעון כי טענתי היא אמת כיוון שאסתור אותה מכל כיוון. המחשבה על כך הובילה אותי למחשבה לפיה מוטב להפסיק לחשוב.

השענתי את ראשי על החלון, נותן לו את החופש לרעוד לפי קצב הנסיעה הקבוע. האוטובוס נעצר בתחנה ישנה ואסף לחיקו שלוש נשים: האחת נשאה בגפיה תינוק מנומנם, השנייה הייתה חיילת אדמונית והשלישית- אישה נאווה עם תיק נישא לבן. תקעתי את מבטי במזוודה הריקה, מקווה שזו תרוקן את מוחי מהלצות מיותרות. נשים נאות גורמות לי להרגיש לא בנוח, בעיקר לא בזמן בו אני כל כך מתאמץ להפסיק לחשוב. -"סליחה? המקום הזה תפוס?!" ניגן באוזניי קול דק וגבוהה- כשהרמתי מבטי ראיתי את החיילת האדמונית מחייכת אלי בחיוך חושף שיניים- "לא, לא...את מוזמנת לשבת" עניתי, על אף שהדבר הותיר את מזוודתי הריקה חסרת מקום. "תודה" היא אמרה, מוסיפה לחייך. לא השבתי לה דבר. האישה הנאה התיישבה במושב שלפני, על אותו המושב בו ישב לפניה הנער שטען כי כל המתנחלים הם חיות. חשבתי לשטף אותה בעובדה הזאת, אולי סתם בשביל למצוא את התירוץ בגינו אתחיל איתה שיחה- אברר מעט על מעשיה, על עבודתה, על התיק הנישא הלבן שלה...אולי אפילו אזמין אותה לצאת איתי פעם לאיזו מסעדה בפתח תקווה, לא משהו מפואר, ארוחת ערב קלה- על חשבוני. נוכל לדסקס על הנוער של היום שחושב שהוא יודע הכול, או על מזוודות ריקות ותיקי יד נשאים, או על סוגיית השקרים עליהם למען האמת מבוסס העולם.

חשבתי, למרות שקיוויתי להפסיק לחשוב כיוון שראשי נשטף בשטויות, על הרגע בו זו תבחין כי אני חושב להתחיל עמה בשיחה. אולי תסתובב עם פניה אלי ותבקש להקל עלי עם הקושי בו אני נתקל בהתחלת שיחות עם נשים יפות. אולי לא. בטרם הספקתי להגיע עם עצמי להחלטה שברה צווחה חדה של תינוק את רצף המחשבות בו אך הספקתי לשקוע. התגובות, כמובן, לא איחרו להגיע: - "תשתיקי את התינוק שלך!"-"אולי הוא רעב?"- "ידעתי שיש פה ריח של חיתול מלוכלך!"....- החיילת שלידי בלמה צחקוק מוחצן למדי, והאישה הנאה נאנחה עמוקות, כאילו בזה הרגע התחילה נסיעתה שלה.

אחרי דקה ארוכה פסק התינוק מיגונו, והמחשבות החלו לשוב אלי. אולי באמת זו הזדמנות שאין חוזר לה להתחיל בשיחה עם אישה נאה שעלתה על האוטובוס האחרון לפתח תקווה מהתחנה האחרונה בה הוא עוצר בתל אביב. ייתכן כי למרות שהחיילת תפסה את מקומה של המזוודה שארזתי באותו הבוקר לכבוד חיי החדשים שהתחילו לא כמסלולם היא עדיין תופסת חלק ניכר מהמסלול אליו אני צריך לחתור...

-"סליחה, גברתי, מה השעה?" שאלתי את הגבירה היפה, טופח קלות על כתפה העדינה, שוכח שעל ידי הטופחת יש שעון מכוון שאפילו עובד. - "לא יודעת, אין לי שעון, כפי שאתה רואה" היא אמרה בקול נמוך וצרוד תוך הנפת יד מזלזלת שהסגירה טבעת נישואין על אצבעה הצרה. "אולי תוכל אתה לומר לי זאת" היא הוסיפה, והסתובבה כלפיי עם חצי חיוך מלגלג בשפה שזורה כלפי מעלה. "אה- כמובן... 23:20... שכחתי שתיקנתי אותו...". יצאתי מטומטם, אבל היא נשואה- או לפחות מאורסת- אז מה זה כבר משנה. בתחנה הבאה בה נעצרנו היא ירדה.

המסלול בו נסע האוטובוס הפך למוכר פחות ופחות. חשבתי שייתכן ומדובר בעייפות שערפלה את מוחי, או ברצון העז שלי לתת למזוודה הריקה שארזתי לבד להוביל אותי לדרכים חדשות לפתחי התקווה שקיוויתי למצוא, גם אם באופן חזותי בלבד.

החיילת האדמונית שישבה לצידי הוציאה מכיסה מסטיק מנטה ומכשיר פלאפון מתוחכם. את שארית הנסיעה היא העבירה בלעיסה ושליחת הודעות- להערכתי לכל מי שהכירה.

התינוק הוסיף לצווח ולהירדם לסירוגין, הרטינות לא פסקו והשקט הפך לרגעים בודדים של שלווה.

הנסיעה התארכה יותר ויותר, בכל שנייה שחלפה חלמתי על פתח תקווה, על התחלות חדשות ועל מזוודות ריקות שאמלא בעתיד. חשבתי על העבודה ממנה נפטרתי סוף-סוף, על הבית שמכרתי, על הבית ברחוב הסמוך שקניתי ממש לפני שבוע, על הנסיעה הרועשת ועל האישה המטומטמת שהוציאה אותי מטומטם. בפעם הראשונה באותו ערב בלתי נגמר התחלתי להרגיש לא במקום.

עצמתי עיניים, ומבלי ששמתי לב שקעתי בשינה עמוקה, רדופת חלומות. בחלומי רדפה אותי מזוודה מלאה בתככים וזיכרונות ומחשבות אמיתיות על שקרים שממלאים אותה עד גדותיה. היה שם תינוק, ונער שהפגין על איזה עיקרון לא ברור, וגם אישה נשואה עם צחוק מלגלג שהזכירה לי שבקרוב אהיה בן 40 ושעודני עררי. הייתה שם גם מזוודה ריקה, לא מהודרת ולא מרשימה- חלפתי על פניה בבעתה כיוון שהייתי עסוק בבריחה מהמזוודה המלאה שאיימה לבלוע אותי..........

"לכל הנוסעים! תחנה אחרונה", שמעתי את קריאתו העייפה של הנהג. משפתחתי עיני בבהלה גיליתי שהחיילת האדמונית כבר לא לצידי, שבאוטובוס נותרו רק ארבעה אנשים, בניהם אני, והאישה עם התינוק, והנהג. הבטתי מחוץ לחלון, כשהתמונה שהחזירה לי מבט הייתה תמונה של שכונה לא מוכרת. נרעד ומזיע בכל חלקי גופי עשיתי דרכי למפתן האוטובוס, כשבידי מזוודה ריקה מעבר ומתוכן- מזוודה שארזתי לבד במטרה לברוח מחיי הקודמים למסלול חדש: ללא זכרונות, מחשבות ותככים.

דלתות האוטובוס האחרון מתל אביב נסגרו מאחורי, ואיתן גם כל פתחי התקווה שהיו לי.

"ברוכים הבאים לכפר סבא" בירך אותי שלט חוצות ענקי.

בעודי עומד, ממלמל לעצמי, עם מזוודה ריקה מכל וכל ביד, התחלתי להבין לראשונה מאז החלטתי על ההחלטה לברוח מחיי הקודמים כי ייתכן ועליתי על האוטובוס שנוסע במסלול הלא נכון.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=11021626