תחנה סופית.

הוא היה אומר שהוא ציפור. כך, בכל ערב, היה עולה לגג של הבניין הגבוה ביותר ביפו, נשען בפישוק ידיים על הגדר, בוטש ברגליו ומתנדנד כשהוא מעביר את משקלו פעם למחיצה שהפרידה בינו לבין הנפילה, ופעם לקרקע בה בטש. הוא היה אומר לי :"בוא מאיר, בוא, תעוף איתי. ראה את האופק הרחוק, ראה את העולם. בוא מאיר, הייה גם אתה ציפור." וקולו היה מתנגן ברוח, מתעופף כמשק כנפיים חרישי, עוטף אותי בציפייה. כמעט האמנתי לו שהוא ציפור, כמעט ורציתי להיות ציפור גם אני.

הייתה לו יכולת מרשימה לדובב כל אחד. כשהיה מביט בי, ואומר לי בשיא הרצינות ש"העיניים שלך נראות שבורות היום", הייתי עלול לפרוץ בבכי. גם אם העיניים שלי כלל לא היו שבורות, גם אם חייכתי וצחקתי ברגע שלפני. משהו במבט התמים שלו, ברצון שלו לדעת, לגמוע ולבלוע את כאבי, את כאבך, היה שובר אותי. אולי כי חששתי לגורלו- אנשים תמימים כמו שהיה עלולים לאבד את עצמם בים הציני של האנושות המכאיבה, להירמס על ידי רגליים גדולות ונעליים גדולות, להרגיש כל כך קטנים- לשחות בחליפות של בגדים שגדולים עליהם בכמה מידות- ,ואולי כי אהבתי אותו, וריגש אותי שהוא אהב אותי בחזרה.

 לא היה לו שם, לציפור שלי. זאת אומרת, היה לו, אבל הוא היה קורא לי 'מאיר' ואני הייתי מחייך ומשיב לו במילה, מקסימום בשתיים. בלי שמות, אמרתי לו פעם, אין בהם צורך. אתה ציפור, ואני מאיר. הוא חייך ואמר "אתה המאיר שלי. כמו פנס, טוב?", ואני התרסקתי מבפנים, כי הייתי בעצם כבוי.

אני לא זוכר מתי התחלתי לדבר עליו , על הציפור המעופפת והמשוגעת והמשגעת הזו, בלשון עבר. הרי אני עוד רואה אותו חולף על פני ברחוב, ואני עוד שומע את הקול המתנגן שלו, כמו שירת הציפורים בבוקר, כשהשמש עולה ומזכירה לי שאני 'מאיר', ושיש לי ציפור שרוצה שאלמד לעוף, והוא חולף ולא מעיף בי אפילו מבט- ולא מזמין אותי לגג של הבניין הכי גבוה בעיר ששוכן ליד מסגד- ולא אומר שהעיניים שלי נשברו. הוא חולף, ואני חולף, והזמן חולף, והאוויר עוצר נשימתו. אני לא זוכר מתי הוא הפסיק להיות הווה, מתי הוא הפך לגוף שלישי- אני לא זוכר מתי הוא הפסיק להיות 'שלי'. אבל ככה זה עכשיו- הוא בעולמו, ואני בעולמי, ושנינו חולפים זה על פניו של זה ברחוב, מביטים בנעליים, רוצים לעוף למקום אחר.

הוא היה קורא לי 'מאיר', ככה, במלרע. צובט לי את הלב פעם אחר פעם אחר פעם. ואני הייתי נושך שפתיים, חונק בכי חרישי ועונה לו ב- 'כן'- מהוסס ומפוחד. אהבתי שהייתי המאיר שלו, שלפחות לו הארתי את הדרך...

 נפגשנו ביום בו אבא של דודיק נפטר מסרטן. אבא של דודיק היה האח של האבא שלי, וכשאבי איבד את אחיו, אני איבדתי את אבי. הוא היה שותה, ומעשן, וחוזר הביתה וצועק וזורק דברים ומסתגר בחדר שלו, עם נייר ועפרונות, כותב ומטיח את עצמו על הכתוב. אמא אמרה שזה יעבור לו, אבל בסופו של דבר היא עזבה ולקחה אותי איתה, אמרה שאבא צריך מעט שקט. זה נראה לי מוזר בזמנו, שאבא שלי,הגדול והחזק, צריך קצת שקט- בעיקר כי היה זה הוא שהקים את כל ההמולה בצעקות והטחות וזריקה של חפצים על הרצפה, אבל אמא אמרה, ולימדו אותי בבית שאמא תמיד חייבת להיות הצודקת- אז הלכתי איתה, והשארתי את אבא בשקט מופתי. את הצעקה שלו שמעתי עד לקצה של העולם שלי, שהיה הרחוב הכי קטן ביפו.

הציפור שלי ראתה אותי בלוויה של אבא של דודיק, שלקח איתו לקבר גם את אבי שלי, והושיטה לי יד. "אחוז בכנף" הוא אמר לי, ואני הבטתי בו באי-חשק, מנסה להעיף את העוף המוזר הזה מעלי. "אחוז בכנף" הוא חזר, ואני נעתרתי, כי לא רציתי לריב וכי רציתי יד. אחזתי בידו והוא הוביל אותי בריצה קלילה והיתולית אל עבר ההר, משך אותי בעלייה התלולה כאילו שקלתי כמשקל אחת מנוצותיו. "עד הקצה" הוא אמר, "עד הקצה" השבתי. בקצה, שהיה הפסגה של ההר שהיה בעצם גבעה, הוא הצביע על השמש ואמר שהיא קרובה, כל כך קרובה עד שהוא יכול לתפוס אותה בידיו ממש, אותה ואת כל הרקיע. צחקתי, ואמרתי שאם השמש הייתה קרובה כל כך- עד מרחק נגיעה- היינו שנינו נשרפים כבר מזמן. "אבל אתה לא מבין את העניין. השמש פה, ביד שלי- שתפסת. היא הופיעה שם כשאחזת לי בכנף.". שתקתי.  הוא הציע שנתחרה עד לענן הכי גבוה בשמים, ואני המשכתי לשתוק בפניו, בוהה בו כבתחילה, כעוף מוזר ושוטה שיש לרסן ולמלוק את ראשו. ואז- הוא אמר שהוא ציפור.

הפעם הבאה בה פגשתי את הציפור שהייתה פעם שלי, הייתה באחד מימי השבעה. הוא הגיע עם גברת מטופחת שעטתה מטפחת על ראשה, וקינחה את אפה האדום והדואב לעיתים תכופות. הוא אחז בידה כפי שאחז בידי ביום בו התוודה בפני כי הוא ציפור, כפי שכנף אוחזת בידו של אדם.  הוא נשק לה כמכרכר אחריה, וביקש לעזוב, ועשה את צעדיו, כברווז המדדה על היבשה, לעברי. "שלום מאיר", הוא אמר בפנים קורנות. "היי..." השבתי, זוכר את מילותיו ונזהר בשלי. הוא חייך ותפס את מקומו על חלקת הרצפה שלידי, מזיז את פלג גופו העליון קדימה-ואחורה- וקדימה, בוהה בי, ובאוויר, ובקירות, ובחדר ובכל דבר עליו ניתן היה להניח את הדעת ואת העיניים.  לא רציתי לדבר, לא רציתי להגיד, לא רציתי להיות בקרבת הילד המוזר ממוזר הזה, אבל לא רציתי לפגוע בו או ברגשותיו עוד יותר- כי לא ידעתי מה היה בשביל אבא של דודיק, כי אולי כואב לו וקשה לו ובגלל זה הוא ממציא סיפורים מטופשים על ציפורים בלי כנפיים שיודעות לעוף ועל שמש בכפות ידיים. לא רציתי להכביד יותר על יגונו שייתכן והצטבר- ולכן נותרתי לשבת, שותק, בוהה בו בעוד הוא בוהה בי, ובחדר, ובקירות, ובעולם.

"אתה לא מאמין שאני ציפור", הוא אמר, "אף אחד לא מאמין. אבל אני ציפור- ואני עף. אני תמיד עף. זה קל. אתה רק צריך ללמוד לרצות. אתה רוצה לרצות?" לא עניתי, אך נשביתי בקסמיו, ביכולת שלו לספר לעצמו סיפורים מופלאים בעזרתם יכול היה, כנראה, לעוף למקומות שכוחי כאב ורע. "בוא", הוא אמר, "בוא, הייה גם אתה ציפור, מאיר."- חייכתי אליו ושאלתי אם לאחוז בכנף, הוא אמר שאני יכול להחזיק לו ביד אם ארצה, אם טרם האמנתי שידו היא כנף.

הפעם הלכנו. בשקט. לאט. "הבט מאיר, ראה את יפו", הוא אמר. "הבט, והקשב, ושמע, ומלא ריאותייך בניחוח של העיר הזאת. הכול כל-כך שלם וכל כך שונה בה. יש את הצליל של המסגד, עם קולות המואזין, ואת בית הכנסת עם הקול המצלצל של החזן, ויש את החומוסייה, והסוסים, והרעש של השוק שמכשף אותך באווירה של בית. הבט ושמע- ראה- תריח את הריח של המקום בו מותר לך להיות שייך." אז הרחתי, וראיתי, ושמעתי, והרגשתי שהעולם שלי, שהיה יפו, אחד הרחובות של יפו ליתר דיוק, התפתח והתנפח למימדים גדולים ועצומים, של עולם או של יקום או של קיום של ממש. ראיתי, והרגשתי, וריחפתי מעל-אך עוד הייתי על הקרקע. "ככה מרגישים כשהופכים לציפור?" שאלתי, "לא." הוא ענה, "ככה מרגישים כשרוצים לרצות.".

 הלכנו דקות ארוכות, חצינו רחובות ומקומות שלא הכרתי, עברנו על פני רוכלים, ונשים יפות, וזונות וסרסורים, עקפנו את השוק, ואת הנמל- והגענו לסוף הכי סופי של העולם שלי, בו היה בניין עצום עם פתח לגג, וגדר, ומסגד קטן שהדיף ריח של תה דלוח ממנו נשמעו קולות קלושים של התפילה של חמש בערב. "ציפורים בדרך כלל עפות למעלה," הוא אמר. "אבל אני ציפור שונה, אני עף מלמעלה. וללמעלה אני עולה במדרגות.".

אינני יודע כמה מדרגות עלינו, אני יודע רק כי בסופן הרגשתי שהלב שלי עלול להיקרע מהחזה בכל רגע, שהרגליים שלי לא ילכו עוד לעולם, שאני איני ציפור- אלא אולי דג ששוחה במים שהוא עצמו מייצר. הוא היה רגוע, ונינוח, נושם בקצב איטי ואחיד וקליל, קורן כולו. הוא נשען על הגדר עם כל משקל גופו, עד שהייתי בטוח כי זו לא מספיק חזקה כדי להשאיר אותו על הגג. "אני עף, מאיר- הבט- אני עף!" הוא היה אומר. "אני עף, ואתה השמש, ואני הציפור, ואתה קרוב אלי ואני לא נשרף. אני עף. בוא מאיר, בוא, תעוף איתי." רציתי לעוף איתו, באמת שרציתי, אבל לא הרגשתי צורך. האושר שלו מילא אותי ונתן לי להרגיש כאילו אני עצמי 'עפתי' לחלל האין סופי. הוא נתן לי להרגיש כאילו אני מאיר עליו- מאיר עלי- מאיר.

בימים שלאחר ניסיון התעופה הראשון הוא נעלם, ואז שב אלי- כיונת דואר השבה לביתה ומבשרת טובות.  הוא סיפר על העננים שעבר, ועל המסעות והמראות והצלילים ששמע והרגיש ופגש. הוא ליטף אותי בקולו המתנגן, ואני ביקשתי שימשיך. הוא לא המשיך, לאחר מונולוג מרגש וסוחף שנדמה היה שהיה בעצם דיאלוג בין שנינו, שיחה בה השתתפתי, בה הייתי חלק של ממש, הוא השתתק פתאום. ואז הושיט לי יד, ואני אמרתי בצורה הנחרצת ביותר "אחוז גם בכנף שלי.". הוא חייך חיוך רחב, חושף שיניים, קורן מאושר ולחש שלי עדיין אין כנפיים- כי עוד לא עפתי איתו, כי הוא עדיין לא באמת ציפור בעיניי שלי.

תפסתי את ידו, וביקשתי שילמד אותי להיות ציפור. הוא אמר שלא לומדים להיות ציפור, אבל שאפשר לנסות ללמוד לעוף. וכך, עם המילים המהדהדות הללו הוא הוביל אותי שוב במסלול מלא במראות וחוויות ורגש וריחות וניחוחות של בית לעבר בניין גבוה שניצב ליד מסגד קטן ודלוח שהדיף רעש של שקט הפעם, וריח של קפה שחור חזק. עלינו שוב במדרגות, כשהוא מתעופף לסופן ואני נושף בעורפו, מתנשף בחוזקה ושוחה בזיעה של עצמי. "ציפורים אוכלות דגים" אמרתי, והוא אמר שאחרי שאלמד לעוף כמוהו, לא אהיה עוד דג שמייצר את מימיו.

הוא אחז בברזלי הגדר, פרקי ידיו הלבינו מעוצמת אחיזתו. רגליו היו פשוקות מעט, הקנו לו יציבות על הקרקע אותה הוא עמד לעזוב. "עשה כמוני אם ברצונך ללמוד" אמר בשפתו הציורית, "עשה כמוני, נסה, מאיר. בוא, תעוף איתי." עשיתי, וניסתי, אבל שוב האושר שנשקף מעיניו סנוור אותי, ולא ראיתי את האופק, ראיתי אותו, עף, כציפור על הקרקע- מפליג לעולמות רחוקים. "אתה לא ציפור שיודעת לעוף," הוא אמר, "אבל אתה כולך מקרין אור על התעופה שלי." מאז היה הוא הציפור ואני הייתי מאיר. והיינו שנינו, בלי שמות. הוא היה מביט בי ומבקש שאאיר עליו, שלא אשבר, שאבכה אם צריך, אם זה מה שיהפוך אותי למאושר. "אני רוצה שתהיה מאושר, מאיר", הוא אמר, "כי כשאתה עצוב אתה נכבה לי. ואני לא רואה לאן אני עף. ואני לא מוצא אותך ואותי ואת הדרך שלנו. והעיניים שלך נראות שבורות היום, ספר לי מאיר, מה קרה?"

הייתי מספר לו. מגולל בפניו את עצמי, ואת חיי, ואת הדברים שאבי עולל לי ולאימי, שאחיו עולל לו. הייתי מספר לו על ימים של בדידות בהם החזקתי מעמד רק כי רציתי להיות האור שמאיר לו במעופו, רק כי רציתי ללמוד לעוף. הייתי מבקש שישיר-או שידבר בקולו המתנגן ויספר לי על מסעותיו. והוא היה מספר על מראות וצלילים, אבל לא היה מזכיר שום מילה על עצמו, או עליו, או על מעשיו בלוויה של אבא של דודיק שהרג את אבא שלי. הוא ידע עלי המון, וידע שהייתי אור כבוי, ובכל זאת קרא לי 'מאיר'. מאז הוא לקח אותי לכל מסעותיו- לכל מעופיו בשמיים. אני הייתי 'מאיר', והוא היה הציפור שלי, הציפור שהארתי לה את הדרך.

יום אחד אמר לי הציפור שלי שהיום הוא עומד לעוף באמת.  לא הבנתי את כוונתו אז, כיוון שהוא תמיד עף באמת, הוא תמיד עף למקומות הכי יפים, וראה את הכול מלמעלה, והרגיש חלק מהעולם, כשומר ראש, כמגן, כמלאך מעופף. לפחות כך אני הרגשתי שהוא הרגיש. "אתה מאמין לי, שאני ציפור?" הוא שאל, ואני הנהנתי בצורה הנחרצת ביותר, תוהה בליבי מעין הגיעה השאלה הזו, שהייתה כמעט רטורית, לבדל שפתיו. את המסלול לשדה התעופה הפרטי של שנינו כבר הכרתי, בעל פה, אך הייתי אוחז לו בכנף ונתן לו להוביל אותי, תוך שהוא מוסיף ומבקש שארגיש את העיר, והעולם והיקום והקיום- וכך עשיתי, נשמע לעצותיו כעיוור, למרות שכביכול הייתי אני האור.

הוא הוביל אותי, וטיפס במדרגות כשאני אחריו, מוסיף להתנשף ולהזיע- אז כבר הבנתי שזה לא דבר שישתנה- והגיע לפני, הרבה לפני, והמתין. כשהגעתי, אחז בידי, והביט בעיני ושאל אותי שוב: "אתה באמת מאמין לי, מאיר, שאני ציפור שמסוגלת לעוף?" יישרתי מבטי לפניו, כשעיניו הכחולות חודרות לעיני שלי, מבקשות מענה אמיתי, וכנה, וחופשי. "אני מאמין", אמרתי. "אני מאמין בכך כפי שלא האמנתי בדבר מימי. אני מאמין בך, ובמה שאתה מספק לי, שהוא יותר מאשליה. שהוא אמת, האמת שלך, אמת שאתה חולק איתי. אמת שאתה נותן לי לחלוק איתך." והאמנתי, באמת שהאמנתי, והוא חייך ועזב את ידי.

"מאיר, אני עומד לעוף! אני עומד לעוף מאיר, בצורה שונה, לא כמו כל הציפורים- לא מלמעלה למטה- אלא פשוט מהלמעלה. אני עומד לעוף מאיר. הבט בי! ראה!"

הבטתי בו, קורן מאושר שהקרין עליו, הבטתי בו עושה דרכו לעבר גדר הברזל, ציפיתי שיאחז בה, ויתלה עליה, ויעוף כפי שהוא תמיד עושה- אך לחרדתי העצומה הוא טיפס מעליה, ועבר אותה, עקף את המחיצה שהפרידה בינו לבין המוות- לבין הנפילה לקרקע.

"אתה בוטח בי מאיר! אתה מאמין לי שאני ציפור!" הוא אמר, ואני החוורתי. לא. איני יכול לאבד אותו, הוא אהובי, ומושא ליבי, והוא מה שמאיר את ה'מאיר' שבי. חרדות עברו בי, צמרמורת טיפסו על גבי, הכו בי מכל עבר. "אני עומד לעוף באמת, מאיר! אני עומד...." לפני שהספקתי להבין את מעשיי רצתי לעברו, ותפסתי בכתפו ומשכתי אותו לבין זרועותיי, חובק אותו, חונק אותו, מושך אותו אלי, ועוד אלי, ועוד אלי, כמו מנסה להפוך אותו לחלק ממני... "לא! אתה לא יכול לעוף ממני! לא! בבקשה! אתה תיפול. אתה תיפול. אתה לא תעוף. אתה תיפול ותתרסק ותישבר לי, ותשבור אותי. ו... אתה תיפול!"

הוא הביט בי, מוכה אימה והלם, שבור וכואב. הוא הביט בי במבט הכי איום שבן-אנוש אי פעם הביט.

"אבל אמרת..." הוא אמר, "אמרת שאתה מאמין בי. שאתה מאמין לי. אמרת שאני ציפור ושאתה האור שלי. רציתי שתעוף איתי, רציתי שנעוף יחדיו. אבל אני לא ציפור, אני סתם ילד עם ידיים במקום כנפיים. או ציפור עם כנפיים שבורות..." הוא אמר, ודמעות חמות עשו דרכן מערובות עיניו ללחיו, לסנטרו ולרצפה. הוא בכה, ולאחר קם ועזב את הבניין הגבוה ביותר ביפו, מותיר אותי לבד, כבוי ולא מאיר על דבר.

זמן רב ניסיתי ליצור קשר עם הציפור שלי לאחר היום בו רצה זה לעוף באמת- לעוף ממני, הרחק ממני, אל עבר עתיד לא ידוע בו אהיה אבוד, עתיד בו אשמש כאור כבוי בעששית של לילה. סיפרתי לאימי על המקרה, לאחר שזו לא הפסיקה לנסות ולהוציא ממני את הסיבות לדיכאון ולבדידות שכפיתי על עצמי, ואימי יצרה קשר עם אימו שהייתה האישה המטופחת עם המטפחת לראשה. היא סיפרה לי שנתי, זה היה שמו, היה לומד אצל אבא של דודיק לצייר. שהוא צייר בעיקר ציפורים, ושמע סיפורים שהיא עצמה שמעה מאבי שלי, כשהיה עוד חי ולא חי-מת, שאבי כנראה שמע מאחיו שנפטר מסרטן, שהשאיר אחריו ציפור שבורה שמתעופפת לבלי די ואח קטן שהוא גם אבא לילד כבוי.

 נתי אושפז בבית חולים לילדים עצובים שניסו להתאבד, ואיבד את כל שימחת החיים שאי-פעם הייתה לו.

תקופה ארוכה הייתי מדבר אליו, קורא לו, מצפה שישוב אלי כיונת דואר השבה לביתה כדי לבשר טובות, אך הוא לא שב. וכשהשתחרר מהאשפוז הכפוי כבר לא היה ציפור, לפחות לא בפניי. הוא הפך לעברי, ואני הפכתי לחושך שלו- כך הוא אמר לי, או כתב לי פעם במכתב שהונח ליד דלת הבית שלנו. "הייתי ציפור והייתי חופשי ורציתי לקחת את החופש בידיים שלי. ואתה כלאת אותי בעולמך המוגבל. ציפורים כלואות מאבדות את יכולת התעופה, ומתנוונות. הייתי ציפור והייתי חופש ואתה היית אור. עכשיו אני מת ואתה החושך. מאיר, אתה האור שכיבה אותי."

מאז אני כבוי עוד יותר משהייתי מאז מת אבי עם אחיו שהיה אביו של דודיק, שהיה המורה הרוחני של הציפור שכבר לא שלי וגם לא של עצמה. רציתי לשמור את הציפור בכלוב כדי שתמשיך להגן עלי, וגרמתי לי וגם לה, לציפור, לאבד את יכולת התעופה.

אבל אני הייתי מאיר, והיה עלי להאיר לציפור השבורה והמשוגעת והמשגעת הזאת. אז הארתי, הייתי האור שגונן והראה לציפור את הדרך. האור שגרם לה לנחות בבטחה במקום מבטחים, על הקרקע.

  http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=11545059