תחנה סופית.

לאדון מרטין יש בית קטן בסוף הרחוב שהוא הסוף של השכונה הקיצונית של העיר. הוא מתעורר בכל בוקר ,בדיוק בחמש, ויוצא לחלוב את הפרות שלו, שמתו מקור בחורף שעבר, באחד הלילות הקרים של השנה, אחרי שאדון מרטין שכח להכניסן לאסם הקטן הסמוך לביתו. ובכל זאת, הוא יוצא לחלוב, כנראה מכורח ההרגל אליו התרגל בצילה של שיגרה. אחרי החליבה שמסתכמת בכלום, חוזר מרטין לביתו ונוטל שלושה כדורים, כל אחד בגודל אחר, בולע אותם עם כוס של מים פושרים ומתיישב בכיסא המטבח לסעוד את ליבו. מרטין אוכל לבד כי אין לו עם מי לאכול. הוא מעלעל בעיתון של היום שנראה בדיוק כמו זה של אתמול, נאנח בקול שנשמע כמו חרחור חרישי ומתפנה לשארית עיסוקיו-שבעיני שכניו הריקים נראים ככלום ובעיניו נראים כמו- הכל...

על המקרר של מרטין יש רשימה שמחולקת לשניים. בצידה האחד כתב מרטין "נתתי" ובצידה השני את מה שקיבל. שני חלקי הדף כמעט ריקים, כיוון שמרטין מאמין בטובה תחת טובה- וטובות רבות הוא לא מקבל- ולכן ממעט לתת תמורה, כיוון שאין ממש תמורה אותה נדרש מרטין לתת. בכל יום, הוא מרפרף בעיניו על הרשימה, ומסנן שהאנשים הם פשוט "כפויי טובה. כולם, כפויי טובה." וחוזר ושותק, ושב ומגדף בסתר ליבו, ומתיישב על כיסא המטבח וממתין לזמן שיעבור.

פעם היה זמנו של מרטין עובר במהירות. כל כך במהירות היה עובר עד שמרטין כמעט ולא נדרש להמתין לו שיעשה כן. הייתה לו אשתו, והיו ילדיו, ושתי הפרות שלו- שהוא זכר לאהוב לעיתים, ולחלוב בזמן שנותר. את החלב היה מרטין נותן לאשתו שתמכור, ולילדיו שישתו "שתיהו גדולים ומוצלחים יותר מהאיש הזקן שלכם. שתדעו גם לחשוב. תשתו" היה דוחק בהם. "תשתו. תשתו." היה חוזר ואומר. כל דבר אמר שלוש פעמים, קשה להסביר מדוע-  ייתכן וחשש שמא לא ישמע, שמא יבלע באוושת המציאות. על כל פנים, היה חוזר ואומר ושב וחוזר ואומר פעם נוספת, ליתר ביטחון- "תשתו. תשתו." וילדיו היו שותים, פעם אחת על כל פעם בה האיץ בהם אביהם, עד שבטנם הייתה גדלה למימדים של כדור-סל בינוני. כשהיה מרטין רואה את ילדיו מצייתים, היה מחייך ונוטל כוס חלב בעצמו ואומר "תראו את אביכם, משמש לכם דוגמא". הילדים היו שותקים בעיקר, נאנקים מידי פעם כמחאה על הבטן הדואבת ויוצאים החוצה לשחק בכדור-סל בינוני, כי זה מה שזוג הורים שמתפרנסים מחלב יכלו לספק.

הילדים של מרטין גדלו ועזבו את הבית הקטן ברחוב שהוא הסוף של השכונה שמסיימת את העיר, ועברו למרכז במטרה להתרחק מהחלב ומהבינוניות. האישה נעלמה, בשכונה של מרטין אמרו שזה רומן, והיו שגרסו שהיא נפטרה- כך או כך, נותר מרטין לבד בבית קטן עם אסם ושתי פרות שמתו מקור שנתיים אחרי שמרטין נותר לבד, בשולחן המטבח שלו, עם רשימת ה"נתתי-קיבלתי" ומקרר שריק מחלב ומלא בכדורים שמתנגדים לקולות שיש למרטין בראש.

 פעם ביקש ממנו אחד הקולות להרוג, ומרטין רצה לרצות את הקול שביקש כמעט בתחינה ובבכי. "הם מייחסים לעצמם כזאת חשיבות, כאילו ויש לחייהם משמעות של ממש." היה לוחש לו, בקול מתוק וחרישי של אדם שבכה במשך שעות. מרטין לקח את המגרפה שלו, שליד האסם, והתכוון לחבוט איתה בראשו של האדם הראשון שיפגוש, אבל הוא נבעת מהמחשבה על הדם ורץ לביתו והסתגר בו במשך שבוע שלם, עד שהקול שבראש שלו נדם. הוא סיפר על הקול לביתו הקטנה, כשזו באה לביקור חטוף אצל הזקן שלה. היא מצידה דאגה לו לפסיכי צמוד שרשם לו מרשם ודחק בו, שלוש פעמים, פעם על כל כדור, לבלוע שלושה כדורים, קטן, בינוני וגדול פעם ביום. מרטין ציית, כיוון שרצה לרצות כל קול שדיבר אליו- גם לקולו של הפסיכי שביקש להפסיק את הטירוף שלו.

מאז עברו כבר שמונה חודשים, ומרטין לא שמע מביתו, ולא שמע את הקולות שבראש, ולא שמע את הפרות שקוראות לו לחלוב אותן. הוא התגעגע לצליל והתגעגע לרגע שבו הייתה לו משמעות. וחרף הגעגוע, בכל בוקר חוזר מרטין ובולע שלושה כדורים, ומרגיש כמו הקטן ביניהם, וממתין למשהו שיקרה, או לזמן שיחלוף, או לרגע בו יפסיק להמתין ויפסיק לבלוע ויפסיק להקשיב לאוושת המציאות שבולעת את הכל, כולל את קולו שלו.

כשהיה למרטין את ילדיו, ואשתו, היה דואג לחלק חלב לכולם. הוא הרגיש שהוא חייב לתת תמורה על כך שיש לו משמעות. אבל המשמעות לא שמעה לתחינותיו וברחה ממנו- והוא נותר עם רשימת "נתתי-קבלתי" שריקה משני צדדיה ותלויה על המקרר שלו שהתרוקן עם הזמן בגלל ארוחות של בדידות.

והזמן עובר, ומרטין ממשיך להמתין- עד ששעת ארוחת הצהריים מגיעה. אז, חדל מרטין מעיסוקיו, שהם המתנה לזמן שיחלוף, ופותח את המקרר הריק, וסועד את ליבו בשארית שנותרה, מנקה אחריו ושב וחוזר לרפרף בעיניו על הרשימה הריקה שמרוקנת את ליבו מחדש. "כפויי טובה. כולם. כפויי טובה חסרי תועלת" הוא מסנן, ושב ומגדף, מקווה שישמע למרות שקול המציאות גובר עליו. הוא לא לוקח כדורים, כי נדרש לקחת אותם רק פעם אחת בכל יום, רק שב ומתיישב, מקווה שהקול שבראש שלו ישוב ויישמע- ישמיע עצתו ויפסיק את ההמתנה לזמן שיעבור.

בערב מרטין ישוב למיטה, בלי אוכל מהמקרר הריק שלו, יעצום את העיניים ויקווה להירדם עד לחמש בבוקר של המחר, בו עליו לקום ולחלוב את הפרות המתות שלו, לבלוע כדורים ולחלוב שוב- הפעם את טיפות הזמן שמתאגדות לכדי אין-סוף. מרטין מסיים להמתין לזמן שיחלוף, ומקווה שבבוקר של מחר, עיסוקיו המתישים שהם הכל ייפסקו, ואז- יוכל סוף סוף לנוח.