תחנה סופית.

ומעולם לא כתבתי פה אפילו הגיג אחד של אמירה אישית. לא תו ולא אות שקשורים אלי- פרט לזווית הראייה והגישה הכללית שנכתבו בין השורות.

ואז נזכרתי שהיה לי בלוג כזה פעם, אחרי תקופה ארוכה כל כך של מחסור בכתיבה יוצרת. הרי יש לי עוד מקומות לפרסם בהם אותי- הדמות ולא הכותבת, ולכאן לא נכנסתי כבר שלוש שנים...

זה סקרן אותי, להיזכר בצורת התבטאות, במילים שהייתי נוהגת להשתמש בהן, במשפטי הסיום- ברעיונות. אני קצת מקנאה באותה בחורה בת 17 [!] שידעה למצוא את המילים הנכונות ולבטא את עצמה לא דרך עצמה- אלא דרך דמויות.

הבחורה שגדלה להיות בת 21 מתקשה לעשות את זה.

אבל לקטע האחרון שכתבתי הייתה תגובה שגרמה לי לחשוב שוויתרתי מהר מידי על החלומות שלי.

ובלהט של רגע- באמת של רגע- החלטתי לחזור לכתוב.

_____________________________________________________________________________

השם הוא דרור, והיא כלואה.

לא פיזית, שלא תבינו לא נכון, חלילה. פיזית היא יוצאת כל יום מהמאורה הקטנה שלה, פוגשת אנשים ומנהלת שיחות חולין מתעתעות שמתחילות במזג האוויר ונגמרות ברגשות. הן נגמרות שם, כי רק עד שם אנשים מוכנים לשמוע. יש לה מכונית לבנה עם בגאז' דפוק שמספיקה לה בדיוק. רק לה בדיוק, כשהיא לבד עם תיק גדול או מזוודה. זה לא שהיא נוסעת הרבה, או מטיילת הרבה במגוון עולמות- זה פשוט שהיא עוד לא מצאה בית אמיתי- וכל הדירות שהיו לה היו אך תחנת מעבר.

וקוראים לה דרור, והיא כלואה.

היא תמיד מחפשת חלון, בכל דירה שאליה היא מעבירה את עצמה ואת אמתחתה. היא פותחת אותו כדי לנשום אוויר קר או חם, וכדי לעשן סיגריה. היא מעשנת בבית כי בחוץ יש בעיקר אנשים שלא מוכנים לדבר על דבר, ונמאס לה לשמוע את התחזית בפרשנויות שונות כבר מזמן.  "החלון צריך להיות גדול יותר, ובלי תריסים", היא מבקשת- וחושבת בשקט רועם שאם יהיו בו תריסים הוא ייסגר ויכלא אותה עוד יותר- במטרה להסתיר את העולם ממנה - או אותה מהעולם.
"מה השם, שוב, עלמתי?" שואל מתווך הדירות החדש שלה- "דרור", היא עונה בשקט, מביטה בו בעיניים גדולות וחודרות, מחכה שיסיר ממנה את הפרצוף המשתהה. "שם יפה", הוא מחייך- היא לא עונה.

חמש דירות היו שלה בשנה האחרונה. כל דירה קטנה יותר מהקודמת. דירות גדולות פשוט גורמות לה להרגיש מותקפת... הן גם מזכירות לה עד כמה היא בודדה. זה תירוץ קל, דירה קטנה. אין בה מקום לאף אחד חוץ מ-לעצמה, ולמחשבות התוקפניות שמתקיפות אותה פעמיים בשבוע. היא אוהבת להגיע בסוף יום ארוך מידי לחדר הסגור שלה, לפתוח את החלון הגדול שתמיד שם, ולהביט בנוף המקובע של העיר המתחלפת. זו שיגרה קבועה, כמעט כמו טקס. היא מתיישבת על שרפרף לבן, בגובה הברכיים, מדליקה גפרור רועד, תוקעת סיגריה בין השפתיים- וסוף סוף נושמת. עד אז היא חנוקה, בעולם הפתוח. האוויר נעצר לה בגרון ולא מחליק למטה, והבטן מתהפכת, והמילים מתבלבלות. היא משתיקה את המחשבות עם הסיגריה, מכבה את הפילטר השרוף, ומוזגת לה כוס יין אדום. שקט בדירה, והעיר רועשת. על עדן החלון הפתוח שלה מתיישבת ציפור אפורה וקטנה. "גם לה קוראים דרור", היא לוחשת לקירות הריקים, "והיא מסוגלת לעוף".

דרור היא בחורה קטנטנה. לא תמיד היא הייתה כזאת, פעם היו לה רגעים של גדולה. היא הייתה צוחקת בלי סוף, ובוכה לא פחות, ושותה כוסות יין בברים מלאים באנשים וישויות- ולא בחדר סגור מול חלון גדול בדממה מתפרצת. אבל עברו ימים מאז, וקרו דברים מאז, והעולם הפסיק להיות נכון לה. אז היא כלאה את עצמה בתחפושת של שקר, והמשיכה לבלות במקומות המוכרים כדי שאולי תצליח גם להאמין לו- עד שנכלאה בינה לבין עצמה- ושכחה הכל. היא שחכה, בין היתר, להמשיך לשקר לעצמה.

גם לא תמיד קראו לה דרור. פעם היה לה שם אחר. בלי משמעות סמלית של חופש. היה לה חופש, ולא היה לה צורך בתזכורת מילולית למונח המניח כל כך את הדעת הזה. אבל גם את השם הקודם היא שכחה, בדיוק כמו את החיים שאיבדה בטעות באיזה יום בדירה שהייתה לה אז בית. אל תשאלו אותה מה קרה, כי היא לא תגיד. לא ברור אם היא עצמה יודעת- או רוצה לדעת. אבל מאותו היום היא תמיד מחפשת חלונות גדולים, פתוחים, שיציגו לה תמונה של המציאות שהייתה שלה, פעם. מאז השם שלה הוא דרור, והיא כלואה.

היא תמיד בוחרת במסלול שעובר ליד כמה שיותר חלונות ראווה. הבובות הקטנות והדקיקות שמשתקפות מהחלון מזכירות לה את עצמה. הן מביטות באנשים, מבודדות מהעולם בתוך זכוכית בלתי נראית, ומציגות מציאות שקרית בלי ערך. אני חושב, אולי, שהן גורמות לה להרגיש פחות לבד.
אני רואה את דרור כבר חודשים ארוכים, ויצא לי גם להחליף איתה מילה או שתיים- בעיקר על מזג האוויר- כי אני איני יודע להתמודד עם רגשות- כמו כל האנשים שקוטעים איתה שיחות...
אבל הרגשתי את העוצר שבכלא של הבחורה הקטנטנה- ורציתי לעזור.
ממש היום הנחתי בחלון הראווה שבחנות התחפושות שלי בובה בדמות שלה- ישובה על שרפרף בצבע לבן בחלון הכי גדול שבבעלותי. הבובה חייכה, ודרור עברה מולה, וכמעט שלא נעצרה. כשראתה אותה בזווית עיניה, שינתה את מבטה, וחיוך זחוח נפרש על שפתיה. היא נעצרה, הביטה בהשתקפות המחויכת שניבטה מולה, והרגישה שרואים אותה. ההרגשה הזו רגשה אותה, אולי,  וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה...

עבר לו יום, והמחרת הגיע וגם דרור. היא מהלכת במסלול הקבוע שחולף על פני חלון הראווה שלי. זה לא היה מאורע מיוחד במיוחד אלמלא הייתה משוחחת עם בחור מחוייך עם תשוקה בעיניים. אני מכיר אותו, קוראים לו אושר, והוא היה אחד האנשים העצובים ביותר שהכרתי עד אותו היום.
נראה שכנראה כל אחד מצא דרכים כדי לזכור שאפשר גם אחרת...

ולי אגב, קוראים אור.
והעונג הוא שלי.