I don’t belong here in Heaven
הפחד מגדולה יכול להרוס אותך, ואפילו הגדולה עצמה. אתה עושה את הכי טוב שלך, מחפש איך אפשר להצליח הכי טוב שרק אפשר אבל שאתה מקבל את מה שכל כך רציתה ושכל כך השקעתה בדרך אליו, הכל נראה אחרת.
אני חלמתי על איך לשרת את ארצי, להיות כמו אבי. אבל לא חשבתי שאני ארגיש שם כל כך חלש וכל כך נואש נפשית ופיזית. אני חושב שאני לא אוכל להחזיק במצב כזה הרבה זמן כמו שרציתי. אני מתגעגע למשפחה ופוחד שלא אוכל לראות אותם שוב, אבל אני הכי מחכה לראות אותה, האישה שתמיד תמכה והייתה שם בשבילי בכל הזמן הקשה שעברתי, ועכשיו אני יודע שהיא מחכה שאני אחזור אליה, עומד על שתי רגליי, בריא ושלם.
כבר כמה ימים לא אכלתי, השינה הכי ארוכה שהייתי לי בזמן האחרון הייתה בין שעתיים לשלוש, האוכל לא מספק את גופי, אך אני ממשיך לעמוד, כל כמה דקות האוזניים מתפוצצות כמו האדמה שמלפני, אני מחכה ללילות שאוכל להסתכל בתמונות משפחתי ולחייך אחרי תקופה ארוכה של יגון ועצב. רק אהוביי מחזיקים אותי עומד בכל הכוח הנותר לי מול כל המשוגעים כאן, אני כבר שבוע שלם בקרב מתמיד, כבר שבע אנשים מהפלוגה מתו, הגופות עדיין מחכות שיאספו אותם לקבורה, ג'וני נשלח חזרה הביתה כשניפצע מרימון שהתפוצץ על ידו, כשראיתי אותו הוא נראה כמו חייל שרוף ומת, אבל כמו תמיד הוא עדיין חייך את חיוכו הגדול למרות כל הכאב המשתלט על גופו, לא נשאר הרבה אני חושב, או לפחות מקווה, אני מקווה לצאת מהמצב ולחזור למקום שפוי. אנשים איבדו כאן כל תקווה קטנה שהייתה שרויה בהם בהתחלה.
הזמנים קשים אבל אני ממשיך לחלום על הבית.
עד שסוף סוף הצלחתי להירדם בין כל הפיצוצים האלה העירו אותי ואמרו שאנחנו חוזרים הביתה, שמחתי כל כך, ועלה על פני חיוך שכבר הרבה זמן לא הרגשתי, קמתי על רגלי והתחלתי ללכת עם כולם, ולפתע שמתי לב שאין כל רעש באזור, לא פיצוצים לא יריות, או צעקות, רק הצהלה של חבריי, לא נשארנו הרבה, אבל אני חשבתי שנחזור פחות, אנחנו עלינו על המטוס והחיוך עדיין לא ירד מפני. הטיסה הייתה ארוכה ולא הצלחתי להירדם למרות כל העייפות שהייתה בי, כל כך שמחתי וזה מילא את כל המקומות הריקים שהיו בי בזמן האחרון. בסוף נתחתו, היו הרבה צלמים וכל המשפחות של כולם, יכולתי לראות אותם, רצתי אליהם כשאני מסריח עם אותם בגדים כבר שבוע, והחום שהיה שם לא הוסיף לכלום, כבר הייתי במרחק נגיעה מהם, כבר יכולתי להרגיש אותם מחבקים אותו אבל פתאום בום נוראי נשמע ועיני נפקחו.
עיניי נפקחו ואור בוהק הבהיל את עיניי ורעש פיצץ את אוזניי, הרגשתי ריק, כולי. החלום נראה לי כל כך אמיתי ובעיני היו דמעות על האכזבה, אבל זה לא סתם חלום אני יודע, כל הזמן הזה שאני פו לא חלמתי על כלום, וזה נתן לי מין ניצוץ של רמז עבה שהכל הולך לעבור במהירות, קמתי על רגלי, שרעדו, התקדמתי בריצה עם חבריי ופקדו עלינו לירות, וזה מה שעשיתי, אבל לא ידעתי על מי אני יורה ולמה. אחרי כמה דקות שאנחנו יורים סתם במקומות באוויר שלחו אותי ועוד כמה להיכנס לבית הגדול הזה ולהרוג את מי שרק נראה, לא רציתי להרוג ככה אנשים, אפילו רעים, לא הרגשתי טוב עם זה על הלב, אבל כל כך התעצבנתי פתאום שהם העירו אותי מהחלום שכבר לא חשבתי, איבדתי כל שפיות ולא חשבתי בצורה נקייה, כל אחד שעברתי על ידו יריתי והוא נשכב על הרצפה בלי רוח חיים, יריתי בילדים בנשים, בתינוקות, לא חשבתי על כלום חוץ מעל השנאה שלי למקום הזה.
נכנסנו לחדר ולא ראינו אף אחד, הדלת נטרקה וראינו ילד קטן בוכה ומחובר לחולצתו רימון בלי הנצרה, אלה היו השניות הכי ארוכות בחיים שלי, ושהם נגמרו... פיצוץ גדול העיף אותי וכבר לא הרגשתי כלום, הדבר היחידי שהרגשתי זה שאני הולך. ובאכזבה גדולה אני הולך.
אני חייתי בשאיפה להפוך לבנאדם המביא את השלום אל אנשיו, ומה שרק עשיתי זה להגיע להרס ומוות של אנשים, אנשים חפים מפשע בנוסף.
בהתחלה השאיפה שלי הייתה להוביל לשלום במלחמה הזאת, להפוך למשהו גדול, למישהו גדול, חלמתי על הגדולה הזאת להיות חייל אמריקאי גאה, אבל שכבר נכנסתי לעיראק הכל השתנה, השאיפה שלי הייתה לחזור בחיים הביתה ולשמור על חבריי. לקראת הסוף השאיפה שלי הפכה ל-להרוג כמה שיותר אנשים, לא חשבתי על כלום חוץ מלירות ולנטול חיים של אנשים. לא חשבתי שאני אגיע למצב כזה, אני רק רציתי להביא את השלום אל ביתי, אבל המציאות הקשה הפכה את זה למשהו מכוער ושפל שרק אנשים באמת אמיצים יכולים לעמוד בזה. וכל מה שחשבתי על עצמי התבהר ללא נכון.
אני כל כך רציתי לחזור הביתה, או רק להיפרד מהם להגיד שלום ושאני אוהב אותם, אבל זה לא קרה.
אני לא חושב שאני צריך להיות בגן עדן, הרגתי אנשים, אפילו אנשים חפים מפשע, לקחתי חיים של אנשים שלא היה להם כל קשר למה שהלך שם.
אני לא שייך למקום הזה גן עדן, אני פשוט לא שייך.
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10910208
בבלוג זה
בכל הבלוגים
