כמו ילד שחי בתוך סרט בעירה קטנה מארץ אחרת

גם אני חלמתי ורציתי להיות שלגיה, היפיפה הנרדמת או סתם נסיכה שנופל עליה נסיך חלומות ממרומיו של סוס לבן.

אך גם לי זה לא הצליח.

לא ביקשתי יותר מידי, באמת שלא.

כמו כולן, להיות אוהבת ונאהבת.

והנה מגיע לו קיצו של הקיץ ה17 של חיי, ואני עדיין מלאת שאלות ותהיות.

על טעויות שעשיתי, האמם תעיתי בדרכי?

דבר אחד מצאתי בי, כשרון עצום להרוס כל דבר שיש לי בידיים.

וכנראה שאני הכי אוהבת להרוס דברים שעמלתי עבורם קשות אך לבסוף השגתי אותם, או לפחות כמעט.

אולי אני זקוקה למציאות אחרת.

אך אקח בחשבון שכל יום הוא מציאות אחרת

משמע עברו עלי בחיי 6288 מציאויות שונות ובכל אחת מהן קרה אותו דבר.

אני אפילו לא יודעת אם זה הנסיון להיות שונה. הרי הנסיון והרצון הם משהו פנימי בי.

ואם הוא משהו שבא מתוכי אז זה לא מאולץ.

אנשים בורחים מדברים מאולצים, מדברים מזוייפים.

לא הייתי מזוייפת אפילו לא לרגע אחד. ויצאתי מנקודת הנחה שגם הוא לא.

אני תמיד יוצאת מנקודת הנחה שלא משקרים לי.

שלא מסננים אותי בטלפון.

שלא מנצלים אותי.

שלא מזלזלים באמון שיש לי באנשים, או יותר מידי אמון ואולי יותר מידי אנשים.

ותמיד אומרים לי, אחרי שכבר הרסתי הכל, לא נורא הרגשת ככה גם פעם שעברה ועובדה שזה עבר.

אבל למה אף אחד לא עוצר אותי קודם?

לא קושר אותי לעמוד ומוריד לי שתי סטירות לחי להחזרני למקום?

זה כמו לתת לתינוק גולה ולצפות שהוא לא יכניס אותה לפה ויבלע אותה.

לתת לחתול לשמור על השמנת, ועוד חתול זללן.

לא חסרה לי תשומת לב, חום או אהבה.

חסר לי המגע, אבל לא המגע השטחי והחלול שאפשר להשיג בכל פינת רחוב.

כן, מגע של גבר שמתכוון לזה. מגע של גבר שיודע לגעת לא רק פיזית.

תקשורת קולחת ונעימה, עם שיחה וכיף.

ולמה תמיד כשכבר יש לי את זה כמעט כמעט, או לפחות ככה זה נראה

אני יודעת לבוא ובלי לשים לב לבעוט בהכל.

אבל משום מה, רק לי זה כואב בסוף. שמתי לעצמי רגל.

well

כל הכבוד לך מאיה.

את מתחילה את שנתך החדשה בדרך שבה ממש לא רצית אך לא הצלחת למנוע זאת מעצמך.

לא ידעת להשתלט על עצמך וקיבלת את מה שדרשת.

שנת לימודים אחרונה מוצלחת.